בתחילת הסרט "צעירים לנצח" מסביר במאי המופע המוזיקלי שלהתחיל חזרות למופע חדש זה מפחיד, ושתמיד יש קצת זמן שבו אתה בטוח שהכול יתפרק ולא יעבוד, ורק אחר כך דברים מתחילים להסתדר. זו הייתה גם ההרגשה שלי כשהלכתי לראות את הסרט הדוקומנטארי הזה בקולנוע- אני יושב שם בחושך, והסרט מתחיל, הוא לא מצולם הכי טוב והדמויות מוזרות. היו כמה רגעים שחשבתי שאולי עשיתי טעות בבחירת הבילוי לערב, אבל מאוד מהר התאהבתי בדמויות האלו ונסחפתי בסיפור של הסרט.
"צעירים לנצח" הוא סרט שמתעד להקה באותו שם, כשהגימיק הוא שהגיל הממוצע של החברים בהרכב הוא שמונים. המבוגרת בחבורה היא איילין הול בת התשעים ושתיים שגם זוכה לפתוח את הסרט עם הסולו שלה- "should I stay or should I go" (של הקלאש) שמצולם בקלוז-אפ אימתני שחושף את הזקנקן שהיא צימחה עם השנים, הנכונות הזאת לחשיפה כבר מראה שלא מדובר כאן בזקנים "רגילים".
הסרט מלווה בנרציה בקולו של הבמאי סטיבן וולקר, ובהתחלה נוצר אצלי חשש שזה יהיה סרט בסגנונו של ניק ברומפילד ("קורט וקורטני", "צ'יקן ראנצ'" ועוד), עוד במאי בריטי שעושה סרטים דוקומנטאריים, רק שאצלו הם עוסקים לרוב בניק ברומפילד. מתארים את המסע שהוא עובר, עם הקשיים שלו בדרך לתיעוד האובייקט וכו'. וולקר יוצר תחושה כזאת לרגע בתחילת הסרט כשהוא אומר שהוא הרגיש כאילו הוא הרוויח עוד 20 סבים וסבתות, אבל הכיוון הזה נעלם במהרה כשוולקר מפסיק לדבר על עצמו ומפנה מקום לאנשי ההרכב.
לא סתם אני אומר שהוא מפנה מקום לאנשי ההרכב, אני אומר את זה כי אין לסרט הזה ממש נרטיב. כלומר, יש נרטיב אבל הוא לא באמת משנה, הוא סתם תירוץ להציג את האנשים המיוחדים שמרכיבים את ההרכב . ביניהם יש כאמור את איילין הול, בת 92 שמעידה על עצמה שהיא הייתה ביישנית בילדותה, אבל כשוולקר מבקש ממנה להביט למצלמה היא עונה לו בפלרטטנות "אני אעשה כל מה שתרצה...".
לא רק הומור יש בחבורה, יש גם אנשים כמו פרד קניטל בן ה-81. פרד נאלץ לפרוש מהלהקה בגלל בעיות בריאות לפני מספר שנים. עכשיו הוא נחוש בדעתו לחזור, וכשרואים אותו עם מכשיר הנשמה צמוד שעוזר לו לנשום שר את "Staying Alive" השיר מקבל משמעות נוספת, עמוקה יותר, שאני לא חושב שהבי.ג'יס תכננו כשהם הקליטו את הלהיט. אבל קניטל במיוחד הוא אדם מלא הומור, על אף מצבו הבריאותי.
מסביב לזקנים (אני לא מצליח למצוא מילה יותר מדויקת לתאר אותם, ואני מתנצל אם מישהו נעלב) יש את בוב סילמן, 52, מנהל הלהקה. סילמן עובר בסרט כבחור קשוח, כשהוא צועק על החבורה ללא רחם ומאיים בביטול סולואים כל כמה רגעים. סילמן הצטייר בעיניי כקצת רשע, אבל פתאום הבנתי שהאיש הזה מנהל את ההרכב כבר 20 שנה, מגיל שלושים. אני בטוח שבמהלך הזמן הזה הוא נאלץ להפרד מכמות נכבדה של זמרים, וזה בטוח לא קל.
הסרט לא מנסה להביא איזו בשורה, ואין לו איזה מסר חריף. הוא פשוט מציג אנשים שעושים משהו שהם אוהבים. הוא גם מראה גישה קצת אחרת להתבגרות ובהחלט יצאתי ממנו מהורהר. הסרט מרגש ומצחיק, אבל עולה השאלה למה הוא זכה להפצה קולנועית מבין עשרות הסרטים הדוקומנטאריים המצוינים שמסתובבים בעולם ובערוצי הדוקו. בסופו של דבר יצאתי מרוצה, אבל הייתי מרוצה גם אם הייתי צופה בסרט ביס דוקו.
לפני פחות מחודש ביקרתי כאן את "קורליין", סרט סטופ-מושן מדהים, ואמרתי שלא רואים סרט כזה לעיתים קרובות. אז לפעמים הכוכבים מסתדרים בדיוק נכון. שני סרטי אנימציה חדשים יצאו בימים אלו למסכים, ושניהם, כמו "קורליין", עתידים להפוך לקלאסיקות. אחד מהם הוא סרט באנימציה קלאסית בשם "פוניו על הצוק ליד החוף", של גאון האנימציה היפני הייאו מייזאקי. השני הוא הסרט החדש של אולפני פיקסאר – "למעלה", ועליו אני אדון היום. מדהים ששלושת הסרטים האלו יצאו בארץ בכזאת סמיכות, מכיוון שכל אחד מהם מייצג בצורה עילאית צורת אנימציה שונה- "קורליין" הוא כאמור אנימציית סטופ-מושן עם בובות, "פוניו" הוא באנימציה קלאסית, יען ציורים, ו"למעלה" (כמו כל סרטי פיקסאר) הוא באנימציית מחשב. מבין השלוש אנימציית המחשב היא הטכניקה הכי צעירה ולמעשה היא יוסדה על ידי אולפני פיקסאר עצמם עם "צעצוע של סיפור" מ-95'. מאז כמעט כל סרט של האולפן הרחיב את הגבולות של מה שאנימציית מחשב מסוגלת להשיג, גם ברמה הטכנית וגם ברמה הרגשית (וכן, כשאני אומר כמעט אני מתכוון ל"מכוניות"...).
"למעלה" לא שונה משאר סרטי פיקסאר מבחינה זאת. בסרט הקודם של האולפן קיבלנו משל סביבתי על רובוט, כשחצי מהסרט אילם לחלוטין והמבקרים נדהמו מההעזה של "סרט ילדים" (והגרשיים בכוונה), אז הפעם פיקסאר דוחפים את המעטפה עוד יותר קדימה.
"למעלה" עוסק באלמן מזדקן, קארל פרדריקסון, המנסה להגיע לאזור מסתורי בדרום אמריקה בתור מחווה לאשתו המנוחה והאהובה, כיוון שהם תמיד תכננו לנסוע לשם, אך מעולם לא היה להם זמן. איך קארל מחליט לעשות את הטיול? הוא תולה אלפי בלונים דרך הארובה ומעיף את הבית לעבר היעד, זה הרי סרט פנטסטי לילדים אחרי הכל.
אבל זו לא הסיבה היחידה לדרך הטיסה למקום. הבית מייצג את אלי, אישתו של קארל, המדבר אל הבית כאילו היה אשתו ומבלה חלק נכבד מהנרטיב כשהוא קשור פיזית, עם חבל, אל המבנה. זו מטאפורה יפה למשקל שהוא נושא עליו מאז מותה של אשתו. אז בעצם זה סרט על התמודדות עם אבל? לא רק, אבל זה בהחלט תמה מרכזית, הייתי רוצה לראות איזה עוד אולפן היה מפיק סרט ילדים על אלמן בן 70.
ופיט דוקטור ובוב פיטרסון, הבמאים, עושים כמה בחירות אמיצות בעניין זה. הסרט לא נפתח כשקארל כבר אלמן. אלה בסיקוונס בן רבע שעה המתאר את חייהם של קארל ושל אלי. איך הם נפגשו, התאהבו ואיך נראו חייהם יחדיו, עם הטוב והרע, ואלי היא דמות מקסימה. ככה, כשהסרט "באמת" מתחיל, לא רק קארל באבל, גם אני כצופה מבכה את האובדן שלו. ככה הבמאים מכניסים אותנו לנעליו של קארל, במקום להציג לנו אותו ולהגיד "הוא באבל, וזהו".
כמובן שכשאני מתאר את זה ככה זה נשמע כמו סרט מדכא למדי, זה לא. זה סרט מקסים, כדי לאזן את המרירות והשתקנות של קארל צירפו לו חבר למסע- ראסל, ילד צופים שמנמן ודיי טיפש, שלא סותם את הפה לרגע. הדינאמיקה בין שתי הדמויות הלו היא נפלאה, כשראסל מלהג וקארל מהנהן בתגובה ומכבה את מכשיר השמיעה שלו קשה שלא לצחוק.
הסיפור כמובן גם מסתבך, קארל וראסל מגיעים ליעד האקזוטי ושם הם נתקלים בציפור נדירה ובכלב עם קולר שמאפשר לו לדבר וצרות לא יכולות להיות הרחק מאחורי דבר כזה. כל הדמויות משנה בסרט מצחיקות, אבל הכלב הזה, שנקרא דאג, הוא היסטרי. הוא מדובב ע"י אחד הבמאים (פיטרסון) וכל שורה שלו היא זהב קומי.
אני לא רוצה להתחיל להדגים כמה הסרט מצחיק, כי זה ידרוש ממני להרוס בדיחות. אז אני חושב שאקצר הפעם- "למעלה" הוא סרט מופלא, הוא נע בין צחוק גדול לעצב. הוא אולי לא מתאים לילדים מאוד צעירים, אבל הוא מחמם לב וגם כמבוגרים ממש חבל לפספס אותו.
רק מילה על גרסת התלת-מימד, אותה ראיתי- זה אפקט נחמד, ולטעמי הוא הוסיף לחוויית הצפייה, אבל הוא ממש לא חובה. הסרט מוקרן בתלת-מימד בשפת מקור רק במעט אולמות ואם אין כזה לידכם אין טעם לטרוח, הגרסא "הרגילה" בהחלט תספיק.
הארי, הארי, מה יהיה? הנה עוד סרט בסדרה שלך יוצא, השישי במספר, ולא במפתיע הוא לא כל כך טוב. זה לא שהוא לא כל כך טוב, אלה שהוא פשוט בינוני להחריד. כנראה שזה מה שקורה כששופכים 250 מיליון דולר על סרט, צריך שכו-לם יאהבו אותו. מה שמפתיע הוא שהסרט מאכזב בדיוק במקומות שבהם שאר הסרטים בסדרה הצליחו.
קודם כל צריך להגיד דבר חשוב מאוד- אם לא קראתם את הספר שעל פיו נכתב הספר הזה אין שום סיכוי שבעולם שתבינו מה קורה, ועל כן אתם פטורים מלראות אותו. דיוויד ייטס, הבמאי שהופקד על הסדרה החל מהסרט החמישי, כל כך בטוח שכל העולם קרא את הארי פוטר שהוא לא טורח להציג אף דמות. אני ראיתי את הסרט עם כל המישפוחה, ואחי הגדול, שאינו חובב פוטר, רכן בערך כל שלוש שניות לשאול: "מי זה?" "מה זה קשור?", ואחי לא בחור ניג'ס, הסרט פשוט לא סיפק לו את הרקע כדי להבין מה קורה.
אז הנה הרקע- "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם" מוצא את הארי בשנתו השישית בהוגוורטס, כשהוא לוקח שנת חופש מהמאבק בוולדרמורט. אם בסרטים הקודמים בסדרה העלילה רצה כל כך מהר שזה הרגיש כאילו דניאל רדקליף ושות' רצים מסצנה לסצנה בלי הזדמנות אפילו להחליף בגדים, אז כאן הם לוקחים את הזמן שלהם. נכון, דרקו מאלפוי, היריב של פוטר עוד מכיתה א', זומם משהו והארי מתעניין קלות מה המשהו הזה. גם דמבלדור מתכנן משהו גדול ומבקש מהארי עזרה, שהארי מספק ברצון- אבל לא ממש מתעניין במה הסיפור מאחורי זה. את הארי וחבריו מעניין בסרט הזה בעיקר דבר אחד- להביט בערגה אחד בעיניי השני ולדוש באהבה לא מושגת.
אבל לא ברור לצופה למה הם דשים כיוון שהאהבה הנ"ל מאוד מושגת. הארי עורג לג'יני (אחותו של רון וויזלי) שבברור בוהה בו בכמיהה 90% מזמן המסך שלה. בעוד הרמיוני מתעצבנת על רון שהוא מתמזמז עם איזה אחת בו בזמן שרון מזיין להארי את השכל על כמה הרמיוני מדהימה. ועם זיוני שכל מהזן הזה זה לא מפתיע שאלה הזיונים היחידים בסרט. רוב הזמן זה פשוט נראה כמו פרק של "סקינס" שמתרחש בבית ספר ממש עשיר בניגוד לרחובות בריסטול (ואני לא מחמיא להארי, פשוט המבטא הבריטי הזכיר לי כל הזמן את הסדרה המעולה הזאת).
התעלומה שבכותרת, שמעסיקה את רוב הספר, כמעט לא רלוונטית לאירועי הסרט ואפשר היה להוריד את כולה בלי לפגום בשלמות העלילה, חוץ מזה שאנשים היו יוצאים מהאולם ושואלים "מה קשור נסיך חצוי-דם?". מה שמאכזב במיוחד בסרט הוא זה ששאר הסדרה כל כך התעסקה בעלילה הגרנדיוזית, והזניחה את הדמויות ואת חיי בית הספר שלהן, שתמיד היו חלק אהוב בספר. אז הסצנות ה"יום יומיות" היו החלק הכי נחמד בסרטים, פאוזות חביבות לדרמה המוגזמת. אבל כאן רוב הסרט מתעסק בסצנות היום יומיות הללו, ובגלל זה דוחף גם לתוכן את הדרמה המוגזמת. יש רק סצנה אחת, והיא גם המוצלחת בסרט, בה הארי "משתכר" משיקוי כלשהו ואז יש מעט אתנחתה קומית- זו גם תצוגת המשחק הכי טובה בקריירה של רדקליף.
ואם כבר מדברים על זה, אז השחקנים הראשיים (רדקליף, ווטסון, וגרינט) הם דוגמא מצוינת ללמה לא כדאי להחתים ילדים בני 11 על חוזה לשבעה סרטים. אף אחד מהם לא משחק טוב, אפשר היה לחשוב שעם המשכורות שהם מרוויחים הם היו יכולים להרשות לעצמם מורה סביר למשחק.
מסביב לשלישייה הזאת מלוהקים שחקנים משמנת הקולנוע הבריטי, כגון אלן ריקמן, הלנה בונהם קרטר, ג'ולי וולטרס, מייקל גמבון, מגי סמית, דיוויד ט'וליוס ורובי קולטריין (ואני מפסיק רק כי אני חושב שהפואנטה עברה). כל השחקנים הבוגרים עושים עבודה טובה מאוד אבל זוכים לזמן מסך מאוד מצומצם, רוב הסרט מתעסק רק בעיניי הפוטר וחבריו. אגב גם ביניהם בולטת שחקנית אחת- אוונה לינץ' שמשחקת את לונה, הידידה הביזארית של החבורה. אבל גם היא מפקיעה רק דקות מסך ספורות מהשלישייה הראשית.
את כל קידום העלילה והעיסוק במאבק ברוע משאירים לרבע השעה האחרונה של הסרט, וכך הסרט נגמר ללא סוף, כמו הספר. אבל בניגוד לספר לסרט אין ממש הצדקה לאורך המוגזם. אפשר היה לסגור את כל מה שהתרחש בשעה וחצי הדוקה ואולי אפילו מעניינת.
הסרטים של הארי לא גאוניים, אבל גם הספרים עליהם הם בוססו לא, אז זה לא שאני מתלונן על שינויים בעלילה. מה שמעצבן אותי זה שהסרטים לא מצליחים להעביר אפילו טיפה מהקסם שהופך את המקור לחוויה מהנה, ויותר גרוע- אני מרגיש שהם לא באמת מנסים לעשות את זה.
ג'ק וייט הוא איש עסוק, רק לפני כמה חודשים הוא השיק את האולפן\לייבל החדש שלו "third man records" במרכז נאשוויל. הוא הקים את העסק בעוד הוא מסתובב עם הלהקה "האחרת" שלו- "הרקנטורס", ברחבי ארה"ב. מדובר בסיבוב הופעות שהתחיל בערך חודשיים אחריי שהסיבוב הופעות האחרון של הלהקה "הרשמית" שלו נגמר במפתיע עקב חרדה קשה מצד מג וייט, המתופפת החיננית בצמד "הוייט סטרייפס".נדמה שהעיסוקים האלה לא הספיקו לאדון וייט (שהספיק אפילו להביא שני ילדים לעולם בשנים האחרונות). עכשיו יוצא הפרויקט הראשון מהלייבל החדש הנ"ל- "The Dead Weather". להקה שבה ג'ק החליט לנוח קצת ולהניח את הגיטרה. אז הוא פשוט חזר למקורותיו כמתופף. עכשיו, לשם הגילוי הנאות- אני אקנה כל מה שג'ק וייט ישחרר לעולם, בין אם זה אלבום של "הוייט סטרייפס", פרוייקט צד עם ברנדן בנסון או קלטת ילדים בשם "Baby's First Guitar Solo", ואחרי שלקחתם את זה בחשבון- לענייננו.
ההרכב החדש הזה החל כשלהקת "הקילס" חיממה את "הרקנטורס". לקראת סוף הטור הגרון של אדון וייט הלך לאיבוד (אני חושב ש"הלך פקקט" זה המונח המקצועי). אז הוא ביקש מאליסון מוסהארט, סולנית ה"קילס" להחליף אותו בשירה. זה הוביל להתיידדות זריזה ואחרי מפגש מוזיקלי אחד "בשביל הכיף" כבר הייתה להקה חדשה בעולם. להרכב הביא ג'ק חברים ותיקים- דין פרטיטה מ"קוינס אוף דה סטון אייג'" על הגיטרה (פרטיטה ליווה את "הרקנטורס" על קלידים בהופעות אבל מעולם לא היה חבר "רשמי" בהרכב) וג'ק לוראנס מ"הרקנטורס" על הבאס.
מעניין שרק שיר אחד באלבום נכתב לבד ע"י וייט, נדמה שהוא באמת החליט לקחת צעד אחורה בהרכב הזה, בחוברת מצויין במפורש שהוא תרם רק גיטרות אקוסטיות, וגם אותן רק לשיר אחד. כמובן שהוא המפיק של האלבום ובהתאם לכך התופים (שהוא כאמור אחראי עליהם) שולטים במיקס באופן מובהק. אבל זה לא דבר רע, וייט מתופף כמו שהוא מנגן על הגיטרה- חזק ובמיומנות.
אבל חוץ מזה הייתי מתקשה להאמין שזה אלבום שוייט מעורב בו. הסאונד שלו הוא בערך ההפך מהגישה של וייט עד כה לסאונד- המינימליזם נעלם לטובת ערוצים על גביי ערוצים של גיטרות כבדות מאוד וסאונדים אלקטרוניים ששזורים לאורך השירים- כמו הסינתיסייזר שמוביל את "bone house", מה שמאוד לא אופייני לג'ק.
מה שמוזר הוא שלמוסהראט ולוייט יש קול ממש דומה. כשיצא הסינגל הראשון של ההרכב - "Hang You From The Heavens", אני לא אתבייש להודות שחשבתי שג'ק שר אותו, ושמשהו ממש נדפק בקול שלו. אבל ברגע שהבנתי (אני איטי...) שמדובר בה ולא בו אז הקול שלה גדל עליי, וככה גם האלבום הזה.
האמת היא שהדיסק הזה הוא לא דיסק שהייתי קונה אם שמו של וייט לא היה חתום עליו. הסאונד שלו כבד מדי בשבילי, קשה לי להסביר אבל זה פשוט כך, הייתי שומע את הסינגל ולא הייתי חושב אפילו ללכת לחנות. אבל אני שמח שהנאמנות העיוורת שלי גרמה לי לרכוש את האלבום, הוא גדל עליי משמיעה לשמיעה, אני מצליח אט אט לחדור דרך חומת הסאונד שהחבר'ה יוצרים ולשמוע את השירים שבתוכם- כמעט לכולם יש ריף מעולה שמוביל אותם.
שני השירים הראשונים קצת ארוכים לי מדי, אבל החל משיר שלוש -"I Cut Like a Buffalo"(השיר שמשויך לג'ק) האלבום רק הולך ומשתפר, כשישר אחריו יש את "So Far From Your Weapon" הסוחף (עם "מקהלה" של גברברי ההרכב שחוזרת על הטקסט המאיים) ואז את "Treat Me Like Your Mother" עם הטקסט העוד יותר מטריד (שקיבל קליפ דיי מוזר).
עוד בולטים "Rocking Horse" כדואט מוצלח בין מוסהארט לוייט (שכאמור הקולות שלהם דומים ולכן משתלבים יפה) ו-"3 birds" האינסטרומנטאלי, שהוא אחד הטרקים החזקים בדיסק. האלבום מסתיים עם "Will There Be Enough Water?" , שיר בלוז ארוך ומהפנט שמהווה סגיר מדויק לאלבום.
שווה להקשיב ל"דד ווט'ר", ואם לא מגיעים לדיסק עם ציפייה למוזיקה "של ג'ק וייט" אז מגלים להקה שנשמעת כמו להקה ולא איזה פרויקט צד להפגת השעמום (וזה לא משנה אם הלהקה תיכנס לרוטציה של וייט או לא, הם עדיין נשמעים כמו להקה). אני שמח שצללתי לאלבום והתגברתי על הדעה הקדומה (הדיסק גם עבר בהצלחה מסחררת את מבחן האוטו, ותענוג להעביר איתו את הפקק).
ואם כבר אני דש בג'ק וייט אז זו הזדמנות מצוינת לזרוק מילה על "It Might Get Loud", סרט תיעודי שמאגד את ג'קי, ג'ימי פייג' ו"דה אדג'" ונותן להם לזיין את השכל על גיטרות במשך שעה וחצי. נשמע כמו חלום רטוב. הנה הטריילר, לי כבר קשה לחכות.
וסתם בונוס, ראיון שהלהקה עשתה ושיחררה ליוט-טיוב. חמוד מאוד.
עמית ארז הוא אמן מאוד מוערך בקרב חוג ה"אינדי" כאן בארץ. הוא חבר בסופרגרופ המקומית "איטליז", הוא גיטריסט ווירטואוז והוא גם אומן סולו שחוגג עכשיו את יציאת אלבומו השני (שלישי אם מחשיבים את הEP- "black light" מ-2006). האלבום מתהדר בשם הקצרצר "Last Night When I Tried To Sleep I Felt The Ocean With My Fingertips ", כנראה בגלל החסך שארז חש כשאלבומו הקודם נקרא פשוט "עמית ארז". בשבוע שעבר, כחודש אחרי יציאת האלבום לחנויות, ארז השיק את המופע החדש בהופעה חגיגית ב"צוותא".
לבמה ארז עלה בשקט, מלווה בלהקתו, לבוש בחולצה מכופתרת ו-ווסט שמדגישים את הצורה הצנומה שלו, הוא התיישב והחל ללא הקדמות לשיר. ארז והלהקה ביצעו את האלבום החדש מתחילתו עד סופו ותיבלו בהדרן ארוך של שירים ישנים יותר.
במהלך הרבע שעה הראשונה ההופעה הייתה שקטה מאוד, כשארז לא אומר כלום בין השירים. כך שכשמחיאות הכפיים שככו השתרר שקט מביך בעוד הנגנים התארגנו לשיר הבא. כשכבר חששתי שכך יהיה כל הערב ארז סוף סוף פצה את פיו ואמר "ערב טוב ותודה שבאתם". מאותו הרגע הייתה אווירה הרבה פחות לחוצה באולם, למרות שניכר היה בשתקנותו של הבחור שהוא בלחץ.
האלבום החדש לוקח צעד הפוך מהכיוון שבו אני הייתי שמח לראות את ארז הולך. הוא הצהיר על האלבום שהוא "בוגר" יותר מהמאמצים הקודמים שלו, ובתרגום חופשי זה אומר שהעיבודים מתרכזים בקלידים במקום בגיטרות. מה שחבל כיוון שכוחו הגדול ביותר של ארז הוא בשליטה שלו בגיטרה. אבל מה שבאמת מאכזב אותי באלבום הוא סגנון השירה שארז אימץ.
יהיה קשה לי להגיד שארז זמר גדול, אבל הוא בהחלט זמר בסדר. עד היום אני חושב שהשיר בו הוא שר הכי יפה הוא "Night Side" שנמצא באלבומו הקודם, וספציפית הפתיח שלו. מדובר בכשלושים שניות בהן ארז שר בקול נמוך מאוד, על גבול הלחישה- שם הקול שלו עוטף ומלנכולי. ככל שארז שר בטונים יותר גבוהים כך יש לו פחות שליטה על הקול שלו ומשום מה הוא בוחר לשיר בקול מאוד גבוה לאורך רוב האלבום החדש. בסיטואציה חיה זה מאוד פגע בו, באולפן היו לו כמה ניסיונות שהוא רצה כדי להשיג את הטייק הנכון, בהופעה אין לו את הפריבילגיה הזאת וכך בחלק גדול של ההופעה הוא היה על סף הזיוף.
הלהקה שעלתה איתו לבמה הורכבה מחטיבת קצב מוצלחת, דודי ברקת על הבס וברק קרם על התופים, מעומרי בר על הקלידים ומאור בהיר (שגם הפיק את האלבום) שפיקד על הגיטרה החשמלית ביד רמה. לצד הלהקה הזאת עלה לבמה גם הדר גרין שסיפק קולות רקע לארז, ומשום מה גם אחז בגיטרה, מה שהיה מוזר כי הוא לא ניגן עליה כמעט בכלל.
הסאונד בהופעה היה בעייתי והפריע ליהנות מהמוזיקה, חטיבת הקצב הוגברה מאוד בעוד הגיטרה של אור בהיר הייתה מאוד חלשה, באחד השירים בהיר ניגן סולו גיטרה שנראה רצחני, האצבעות שלו עפו על הצוואר של הכלי- רק חבל שלא שמעתי אף תו שהוא ניגן. גם השירה של ארז הייתה חלשה במיקס, ואני לא אכנס כאן לתיאוריות קונספירציה שאולי זה נועד כדי לכסות על הבעייתיות בקול שלו.
בחלק מהשירים הצטרפו לבמה רביעיית מיתרים, מה ששיפר והוסיף המון רגש לעיבודים. הרביעייה ירדה ועלתה מספר פעמים מהבמה במהלך המופע, מה שלקח כל פעם קצת זמן וגרם לי לתהות על הארגון של הערב – זה לא קל לרדת מהבמה עם צ'לו כל חמש דקות, ועוד לנסות לעשות את זה בלי שישימו אלייך לב... גם הגיטריסטים כל הזמן החליפו גיטרות, חלק מהזמן עם גיטרות שהיו על הבמה וחלק מהזמן הם התחלפו אחד עם השני. בקיצור, היה קצת כאוס וזה היה מצחיק ויצר אווירה ביתית.
השירים המוצלחים בחלקו הראשון של המופע היו הסינגל "Animal Heart" ו"Secret Cards" (שאת שניהם אפשר לשמוע במייספייס של ארז כאן) שהרימו את הקהל על הרגליים, מטפורית כמובן כי המופע היה בישיבה. אבל חוץ מאלה אף שיר לא ממש נשאר לי בראש בסוף הערב, יכול להיות שזה בגלל שמדובר בשמיעה ראשונה של החומרים, אבל אחרי האזנה לאלבום אני מוצא שכמעט לכל השירים הגבתי אותו דבר.
בפתיחת כל שיר אני מתלהב מהלחן, אבל כשנכנסת השירה אני מאבד עניין. זה חבל לי כי חוץ מזה האלבום מופק נפלא ע"י בהיר (הלחנים מעניינים והעיבודים עשירים ויפים) אבל קשה לי להתחבר אל הקול של ארז באלבום הזה. אני עדיין אשאר עם אלבומו הקודם (והמצוין) של ארז- כמובן שחברתי הטובה דנה חושבת בדיוק הפוך, שהאלבום החדש הוא צעד נפלא קדימה.
החצי השני של המופע הורכב מלהיטי העבר ושם ארז כבר הרגיש הרבה יותר בנוח, יש להאמין שעוד כמה הופעות הוא ירגיש יותר בנוח גם עם החומרים החדשים. ארז עורך גם הופעות לבד, הוא והגיטרה, שם הוא באמת זורח- לאחת כזאת אני אלך בפעם הבאה. המסקנה וההמלצה היא לשמוע אותו בעצמכם- בכל מקרה ארז הוא אמן שכדי לשים לב למה שהוא עושה, כי אין הרבה כמוהו בארץ (טוב, יש המון- אבל לא ברמה שלו).
"מחוברות" היא תכנית יומית חדשה של "הוט" המתהדרת בקונספט פסודו חדשני. נתנו למספר נשים מצלמות פשוטות ונתנו להן לתעד את חייהן. החומרים מועברים לעורך מקצועי שיוצר נרטיב אחיד מהמישמש של החיים שלהן. התוכנית היא כאילו היפר-ריאליטי, והיא מנצחת בקלות בגזרת האותנטיות את "האח הגדול", "פרוייקט מסלול" וכל ריאליטי אחר שתוקע אנשים בחדר ומחכה שהם יריבו. למרות זאת בסופו של דבר אני מרגיש שמדובר בלא יותר מבלוג אינטרנטי שקיבל ליטוש מקצועי.
אני לא סנוב ואין לי בעיה להודות שיש לי חיבה לריאליטי, כמה שיותר טראשי יותר טוב. ל"אח הגדול" לא הייתה לי סבלנות אף פעם כי אין שם קונספט מעניין. אבל תשימו אנשים על אי בודד, תנו להם לתפור משהו או קחו 12 בנות שרק רוצות להיות טיירה בנקס ורוב הסיכויים שאני אצפה בזה. ב"מחוברות" לעומת זאת יש משהו שמרתיע אותי.
אני חושב שדווקא האותנטיות, ההצצה הקיצונית כל כך לחייהן של הנשים הללו היא מה שהפריעה לי. כשאני רואה "הישרדות" ברור לי מאוד שכל אדם שם לא באמת מייצג את עצמו. הוא לוהק כדמות והוא משחק בהתאם, ולכן אני לא באמת תופס מדן מנו תחמן מניאק- כי רוב הסיכויים שמחוץ לאי הוא לא נוהג לבעוט בזקנות (אני מקווה...). ב"מחוברות" קשה מאוד לעשות את ההפרדה הזאת, ואולי היא באמת לא קיימת- כשדנה ספקטור (סביבה מתרכז רוב הפרק הראשון) אומרת למצלמה בלחש באמצע הלילה שהיא לא בטוחה שהחיים עם בעלה והילדה הקטנה שלהם זה "המסלול הנכון" בשבילה, קשה לי להתייחס לזה כבידור.
אבל אני גם לא רואה את זה כ"תיעוד" רציני, מדובר פה במציצנות מוחלטת. הנשים הללו מקריבות את פרטיותן באופן כולל- ונדמה שהן עושות את זה בעבור היותן בטלוויזיה וזהו, אני מתקשה למצוא איזה סוג רווח נוסף הן יכולות לדלות מחשיפה מזן זה. אבל אולי בימינו החשיפה זה מספיק, הקאסט של התוכנית מורכב בסך הכול משתי בלוגריות (אליזרין מזרוב וליאת בר-און מדודה מלכה), עיתונאית אחת (ספקטור הנ"ל) ושתי אלמוניות בתפקיד קצוות הגילאים - חנה רטינוב, הצעירה בחבורה (16) ומירי חנוך, המבוגרת בחבורה (42).
כמובן שזכותן של הנשים הנ"ל לחשוף את חייהן כמה שירצו, לפחת שלוש מהן כבר עושות את זה בכתב על בסיס קבוע. החשיפה בתוכנית מפריעה לי רק כשילדים מעורבים בה. לא בטוח שחנה בת ה-16 תהייה כל כך מבסוטה בגיל 25 שהיא השתתפה בתוכנית הזאת. אבל חנה, שהחיים שלה (לפחות משני הפרקים בהם אני צפיתי) הכי דרמטיים ומעוררי הזדהות בתוכנית, לפחות בחרה להשתתף- כשהבת הצעירה של מירי חנוך אומרת לה "תפסיקי לצלם אותי, אני לא רוצה להיות בטלוויזיה" זה נראה לי לא הוגן כלפי הילדה להכניס את זה לפרק, או מצד האימא להמשיך לצלם.
התוכנית, פרי מוחם של רם לנדס ודורון צברי, היא הפקה פשוטה להפליא, לא היה צריך לשכור לא צלמות, לא מאפרות, סאונד-מניות וכו'. אני בטוח שזה אוזן ע"י כמות העריכה שבטח הייתה לגודש החומרים. אבל האותנטיות הזאת מתבטאת בכך שהסדרה לא "יפה", הצילום רועד רוב מהזמן והסצנות (באופן טבעי) מצולמות תמיד מנקודת מבט אחת ומאוד מסוימת. אז ברמה הזאת התוכנית היא בהחלט עבודה, לא צפייה קלה.
הטון השלילי שלי לא בא להגיד שהסדרה לא אמיתית או מעניינת. לא חסרים רגעים שיש בהם מבט אינטימי ומרגש, כמו כשאייל שני, השף ובן זוגה של חנוך, מצלם אותה והיא אומרת לו במבט מלא אהבה ש"זה כמו פוטושופ, כי המבט שלך מייפה אותי", זה באמת קצת נראה ככה. גם רגעים שוברי לב לא חסר, כמו כשאמא של חנה אומרת לה שהיא לא התאהבה באבא שלה, אלה שהיא התרגלה אליו: "כמו אל רהיט". הביקורת שלי מסתכמת בכך שאני לא מעוניין לחדור בצורה כל כך פולשנית לחייהן.
אני מבין שיש שיראו בתוכנית משהו אינטימי, הם ייכנסו לחייהן של הנשים הללו ויחיו בנעליהן תקופה, עם כל האושר והכאב שעבר עליהן בזמן הצילומים. אנשים שיתייחסו אל זה ככה בטח יתמכרו מהר ויהנו מאוד מהסדרה. אני אוותר על התענוג הזה, לא משנה כמה "אינטימי, מרגש ומטלטל" המסע הזה. לי אישית קשה לראות בו מעבר להקרבת ה"אני" על מזבח הרייטינג, תהנו.
הנרי סליק הוא אנימטור המתמחה בסטופ-מושן. אנימציה שנוצרת ע"י צילום של אובייקט (לרוב בובות), הזזתו בכמה מילימטרים, צילום נוסף וחזרה על התהליך (הרבה פעמים). סליק התפרסם ב-1993 כשטים ברטון בחר בו לביים את "הסיוט שלפני חג המולד", שזכה להצלחה בקופות והפך במהרה לסרט פולחן. מיד אחר כך סליק יצר עיבוד לספרו האהוב של רואלד דאל "ג'יימס והאפרסק הענק", גם הוא בסטופ מושן. אז סליק החליט ללכת בנתיב המאוד מסוכן של שילוב בין אנימציה לשחקנים בשר ודם, הוא יצר את "מונקיבון" שיצא ב2001, סרט הזוי למדי עם ברנדן פרייז'ר שהזכיר בבחינות רבות את "קול וורלד" מ-92', סרטו של ראלף בקשי, גאון אנימציה נוסף.
אחרי תקופה ארוכה ללא ידיעות חששתי שגורלו של סליק זהה לגורלו של באקשי ושאיבדנו עוד אומן אנימציה. אבל ב2005, אחרי ארבע שנות שתיקה, יצאה סנונית ראשונה. סרטון קצר, שמונה דקות באנימציית מחשב בשם "Moongirl", סליק עדיין איתנו. לא הרבה אח"כ הוכרז שהסרט הראשון שלו מאז הקטסטרופה שהיא "מונקיבון" יהיה שוב כולו בסטופ-מושן, ושהוא יבוסס על הספר "קורליין", מאת אליל החנונים ניל גיימן. וצהלה נשמעה ברחבי האינטרנט באותו יום.
"קורליין" מספר את סיפורה של קורליין ג'ונס, נערה כחולת שיער שעוברת עם משפחתה לבית חדש ומשעמם למראה. ההורים של קורליין עסוקים ולא ממש מתייחסים אליה, וכך בעודה מרגישה דחויה קורליין מוצאת דלת קטנה, שמובילה לבית זהה לבית שלה, עם הורים שזהים להורים שלה חוץ משני דברים: יש להם כפתורים במקום עיניים, וכל רצונם הוא להגשים כל גחמה שלה. זה מספיק רקע לסיפור, רק אוסיף שקורליין תגלה במהלך הסרט שלא כל חלום הוא חלום טוב.
ברמה הסיפורית סליק כתב מחדש את ספרו של גיימן, הוא עשה כל מיני שינויים, כגון הוספת דמות ראשית שלא קיימת במקור אבל אני לא הולך לזעוק על חילול היצירה- סליק עשה את מה שהיה צריך כדי שיהיה כאן סרט ולא ספר מצולם ("ווטצ'מן" של סניידר משום מה עלה לי עכשיו לראש). אם הייתי רואה מקום לתלונה זה היה בזה שסליק קצת פישט את הסיפור, ההורים של קורליין בספר הם דיי בסדר בסך הכול, בסרט הם באמת מוצגים כהורים לא מוצלחים במיוחד, מה שמפשט את הקונפליקט. אבל בסופו של דבר הרוח והמסר של הסיפור עדיין נשמרים, וזה הרי הופך תלונות מזן זה לקטנוניות בלבד.
אז הסיפור בסרט מוצלח וסוחף. האמת היא שהוא גם ממש מפחיד, ראיתי אותו עם חברה טובה שלי, שהולכת בשמחה לסרטי אימה נוטפי דם דוגמת "גרור אותי לגיהנום", "המסור", וכל דבר אחר עם שפריצים של דם מזויף. במהלך "קורליין"- סרט ילדים באנימציה (ואפילו בלי טיפת דם אחת לרפואה לכל אורכו), תפסתי אותה מנסה לכסות את העיניים. כשהיא ראתה שקלטתי אותה אז היא מייד הורידה את היד במבוכה. זה היה מעלה את החשש שאולי לא כדאי לקחת ילדים קטנים מדיי לראות את הסרט, אבל אני מאמין שכל ילד מעל גיל 5 יכול להבין וליהנות מהסרט בלי חשש ליותר מדי סיוטים.
גולת הכותרת האמיתית בסרט היא האנימציה המרהיבה שבו. הקסם של סטופ-מושן הוא בכך שמרגישים את יד האמן פועלת, ברוב סוגי הסרטים זה תחושה שפוגמת בצפייה אבל באנימציה כל כך מורכבת (רק הצילומים לקחו שנה וחצי) זה תורם, מצאתי את עצמי מתפעל מהאומנות שבדבר לצד ההנאה שלי מהסרט. וברגעים היותר אינטנסיביים שכחתי בכלל שמדובר באנימציה, מה שמרשים לנוכח הבולטות שלה מראש.
הדבר היחידי שאני רוצה באמת להתלונן עליו מופנה למפיצים בארץ. "קורליין" הוא סרט הסטופ-מושן הראשון שצולם בטכנולוגיה התלת-ממדית החדשה, שע"פ כל הדיווחים מחו"ל (כולל מהסופר עצמו) נראית מדהים. לארץ הסרט מגיע בתלת-מימד- אבל רק בגרסא המדובבת. קשה לי לתאר כמה זה מעצבן אותי, הרי אנימציה כבר מזמן לא מתויגת רק לילדים, ואולי אני סתם מפונק ועצם זה שהגיעה גרסא לא מדובבת זה גם משהו.
אז בתלת-מימד או לא, תלכו לראות את "קורליין", סרט שלא רואים הרבה כמוהו ועם השנים יראו רק פחות ופחות כאלה. חבל להחמיץ כשכבר יש את האופציה.
אני לא אהיה צבוע ואעמיד פנים שתופעת ההמשכונים ההוליוודיים היא חדשה. אבל בהחלט נדמה שאנחנו בעידן בו הסיקוולים\פריקוולים\ספינאופים\רימייקים תופסים חלק נרחב יותר ויותר בלו"ז ההקרנות. השבוע ראיתי שני סרטים מזן זה: מסע בין כוכבים" (שאני לא אתעכב על זה שקראו לו בעברית "סטארטרק", כן. ככה, בלי רווח) ו"שליחות קטלנית ההתעוררות", כל אחד מהם נקט בגישה שונה להמשך הסדרה שלו והיה מעניין לראות את ההבדלים.
ההבדלים מתחילים כבר עם מבט בצוותי השחקנים. הכוכב הכי גדול שאבראמס ליהק הוא זאכרי קווינטו, סביר שהשם הזה לא אומר כלום להרבה אנשים אבל ברגע שהם ייראו אותו הם יגידו "אאה.. ההוא מגיבורים". הליהוק של קווינטו כספוק הוא גאוני- הוא באמת דומה בצורה מחשידה ללנארד נימוי והוא גם פנים חדשות. מה לעשות- בהוליווד יש כוכבי טלוויזיה ויש כוכבים אמיתיים ולא קל לעבור ממדיום למדיום.
סביב קוינטו פיזר אבראמס את כריס פיין, את ג'ון צ'ו (הידוע כהארולד, מה שהופך אותו בעיניי לשחקן הכי מפורסם בסרט) ואת סיימון פג (מתהילת "Shaun of the Dead") בקיצור- לא בדיוק הקאסט של "אושן 11", אבל עם קריצה חזקה לקהל החנונים שאומרת- לא לדאוג, אנחנו מבינים עניין.
להגנת מקג'י אני אגיד שהוא ליהק שני אלמונים יחסית בתפקידים ראשיים. אנטון ילצ'ין שעושה תפקיד מעולה גם ב"מסע בין כוכבים" בתור צ'קוב, לוהק כאביו בן ה16 של ג'ון קונור. עם שני סרטים כאלה זה בהחלט הקיץ שלו. סם וורט'נגיטון לוהק כמרקוס רייט, התפקיד שגונב את הפוקוס בסרט. אבל סביב שני אלה מקג'י מלהק צוות של פנים מוכרות ויש יאמרו שחוקות- ברייס דאלס האוורד, הבת של רון, לא הצליחה עדיין להפוך לשם שגור בקרב הקהל למרות שהיא מככבת בסרטים מאז "הכפר" של שאמאלן. מייקל איירונסייד משחק בסרט הזה בדיוק את אותו תפקיד שהוא משחק בכל סרט (המפקד הקשוח), ואיזה מין סרט קיץ זה בלי הליהוק המסורתי של ראפר, כשבמקרה זה "קומון" זכה בתפקיד.
והכי גרוע, ולכן אני מקדיש לו פסקה שלמה, זה ליהוקו של כריסטיאן בייל לתפקיד הראשי. בייל עדיין חם מהופעתו בשובר הקופות "האביר האפל". שם חשבתי שהית' לדג'ר גנב לו את ההצגה. בייל הגיע לככב בסרט הזה וכאן וורט'ניגטון גונב לו את ההצגה. הבנתי משהו כשראיתי את שליחות קטלנית– בייל הוא שחקן מחורבן, לפחות בסרטי אקשן מזן זה, הוא פרווה לחלוטין. הוא לא מסוגל להחזיק גרם של נוכחות על הכתפיים השריריות שלו. אף אחד לא גנב לו את ההצגה בסרטים האלה, הוא פשוט לא היה מספיק טוב כדי להיות מרכז תשומת הלב. ולסיום ההתלהמות שלי- דחיל ראבק, דיי עם הקול הגרוני המעצבן הזה.
ההבדל השני הכי בולט לעין הוא הגישה לסיפור. מקג'י ממשיך את באופן ישיר את העלילה של שלושת הסרטים הקודמים בסדרה בעוד אבראמס החליט לנקות את הפלטה ולהתחיל מחדש, בלי עול ההמשכיות.
דוגמא לזה היא כבר בשמות הסרטים. ככל שמספר הסרט עולה ככה יותר ששים באולפנים להסתיר את זה. אבל בעוד ששליחות קטלנית הקודם נקרא בפשטות "3" החדש נקרא "התעוררות" (ובאנגלית "הגאולה") שמרמז על ההמשך של הסיפור. לעומת זאת, במקום להיות "מסע בין כוכבים 11" אבראמס מוותר אפילו על כותרת המשנה וקורא לסרט פשוט "מסע בין כוכבים".
התוצאה של "אתחול" הסיפור של "מסע בין כוכבים" היא זה שאבראמס יכול לעשות מה שהוא הכי טוב בו- סיפור סבוך, צילומים תזזיתיים, אקשן ללא הפסקה ובקיצור- סרט קיץ. בלי העמדת פנים ובלי התנצלויות למעריצים הנזעמים של המותג, שטענו שהוא זרק לפח את כל מה שהגדיר את מסע בין כוכבים והפך את המותג האהוב עליהם לשכפול של "מלחמת הכוכבים"- סרט הקיץ המקורי. התעוזה של אבראמס לצאת מול המעריצים הפנאטיים של המותג השתלמה לו- "מסע בין כוכבים" הוא הסרט הכי מצליח בסדרה מזה שנים וגם זה שהרוויח הכי הרבה כסף (ונתעלם לרגע מזה שזה גם הסרט הכי היקר בסדרה אי פעם).
לעומת זאת "שליחות קטלנית" הוא סרט משעמם. הוא מתעסק בסיפור של המותג בצורה לא מעניינת, הרי כל מה שקורה בסרט הזה לא רלוונטי- ראינו כבר את הסרט הראשון בסדרה. כל איום שיש על התוכנית מהסרט ההוא לא יכול להתגשם ולכן הסרט מתרחש בואקום של סיפור, אז למה מתייחסים אליו כל כך הרבה? לא הרגשתי בסרט אפילו לשנייה אחת חרדה לחיי הדמויות השונות (חוץ מזה שקיוויתי שיהרגו כבר את כריסטיאן בייל) וההתעסקות בסיפור כל כך העסיקה את הבמאי שבקושי יש סצנת אקשן אחת ראויה בזבלון הזה.
אני חושב שברור למה אני חותר- "מסע בין כוכבים" הוא סרט מהנה, כזה שגורם לך לאכול פופקורן כמו חזיר ולצאת מהאולם כשאתה מתלהב כמו ילד, ואני אישית ראיתי את זה קורה לגבר בן 60. לעומתו "שליחות קטלנית 4" תוקע עוד מסמר בארון של המותג שנועד לכליה מאז שארנולד עבר לחיים הפוליטיים.
את "הנוכלים בלום" הלכתי לראות עם שלושה חברים, האולם היה מלא למחצה. כשהסרט נגמר והמסך ירד הייתה לי תחושה שוקעת שאני היחידי באולם שממש אהב את הסרט, כשצירפתי את זה יחד עם המרצה מהאוניברסיטה שאמר לי שזה סרט נוראי הרגשתי במיעוט. החברים שלי מיהרו להסביר לי למה הם נהנו אבל חשבו בכל זאת שזה סרט לא טוב (חורים בעלילה, דמויות לא אכפתיות ועוד) אבל אני בדעתי מחזיק, ויסלחו לי כולם אם אני יוצא אידיוט- אני חושב שזה סרט מצוין.
הסרט, שנקרא במקור "האחים בלום", עוסק לא במפתיע באחים בלום, שני נוכלים שמגולמים על ידי מארק רופלו (בתור סטיבן הבכור) ואדריאן ברודי (בתור בלום הצעיר). השאלה הראשונה שעלתה לי בסרט היא "שאלת המריו". כמו שבסרט המופת "האחים מריו" (עם בוב הוסקינס) התגלה ששמו המלא של השרברב המפורסם הוא מריו מריו ושאחיו הוא לואיג'י מריו, אז האם הצמד שלנו הם סטיבן ובלום בלום? על זה לא נקבל תשובה. הרבה דברים נשארים לא פתורים בסרט הזה, נראה שאת הבמאי, ריאן ג'ונסון (שביים קודם לכן את "בריק"), פחות מעניינות תשובות.
הסרט נפתח בפלשבק לילדותם של סטיבן ובלום ומבנה את זה שסטיבן הוא נוכל גאון שמרגיש שהעוקצים שהוא כותב הם סיפורים, ושבלום בהיותו האח הקטן נגרר אחריו ומרגיש לא מסופק מהדמות הרומנטית טראגית שאחיו תופר לו בכל פעם. זאת לא ההתחלה הכי טובה לסרט, בעיקר כי יש קריין עם קול ממש מעצבן. דומה לקריין ב"החיים על פי נד" (Pushing Daisies) רק הרבה פחות חינני. ג'ונסון מתעקש עם קריינות גם בתחילת ההווה של הסרט אבל האלמנט הזה נעלם מהר, ותודה לאל על כך.
ההווה של הסרט מוצא את סטיבן ובלום כנוכלים מהרמה הגבוהה ביותר יחד עם שותפתם השותקת "בנג בנג"- סיילנט בוב משודרגת ואסייתית המגולמת על ידי רינקו קיקוצ'י (שהתפקיד היחיד שלה במערב עד כה היה ב"בבל" וגם שם דמותה לא דיברה). אחרי מבצע מוצלח בלום מכריז שהוא פורש, שהוא לא יודע מי הוא ומה אמיתי כבר מרוב שהוא משחק דמויות, בלום רוצה "חיים לא כתובים". תוך זמן קצר סטיבן מוצא נוכלות אחרונה ש"תסדר" אותם ואולי תיתן לבלום את מה שהוא מחפש.
הנוכלות הנ"ל היא לעבוד על פנלופי, מיליונרית בודדה ואקסצנטרית. משם העלילה הולכת ומסתבכת, ומסתבכת, ומסתבכת. מאוד מהר מצאתי את עצמי מפקפק בכל משפט שיוצא לכל דמות מהפה. כל הדמויות עוטות דמויות שמשחקות דמויות כל הזמן. ג'ונסון לא טורח להבהיר לצופה בשום שלב מה בדיוק האמת, מה שלדעתי הוא עושה בכוונה. אני מרגיש בנוח להגיד שהסרט עוסק במה היא האמת, באיך יודעים מה אמיתי ובמה משוחק. ג'ונסון מחזק את האפקט הזה בכך שהוא משאיר את הקהל כל הזמן תוהה "רגע, הוא מתכוון לזה? הוא אוהב אותה? או שזה חלק מהעוקץ?".
מה שהיה מצחיק בפתיחת הסרט זה העובדה שכשראיתי את האחים הצעירים הייתי בטוח שהילד שמשחק את סטיבן הצעיר ממש דומה לאדריאן ברודי ושזה שמגלם את בלום נראה כמו מארק רופאלו. כשהסרט חזר ל"הווה" ממש הופתעתי שזה היה ההפך. האפקט הזה השאיר עליי חותמת ברוב הסרט כשחשבתי כל הזמן "ברודי יכול לשחק את התפקיד הזה יותר טוב...". למרות שגם עם הלך הרוח הזה שלי עדיין נסחפתי בסיפור ששני אלה טווים, רופאלו וברודי מצליחים לתפוס את הדינאמיקה המשפחתית בצורה מושלמת. ברודי כבר הוכיח שהוא טוב בזה עוד ב"רכבת לדג'רלינג" המצוין של ווס אנדרסון, שגם שם הוא שיחק צלע משפחתית בצורה אמינה.
ואם כבר הזכרתי את ווס אנדרסון אז אפשר להגיד שהסגנון של "הנוכלים בלום" מאוד מזכיר את הסגנון המיוחד בסרטים של אנדרסון. ספציפית את הסרטים היותר מוקדמים שלו כגון "ראשמור" ו"משפחת טננבאום". ג'ונסון קצת פחות טוטליטארי מאנדרסון, מה שיוצר תחושה יותר פרועה בסרט שלו לעומת השוטים המוקפדים כל כך בסרטיו של אנדרסון. הפראות הזאת עוזרת לג'ונסון להימנע מתיוג כחקיין אנדרסון (מה שקרה לנוח באומבך עם "The Squid and the Whale" המשעמם וחסר האופי).
רוב הפראות בסרט מגיעה מכיוונה של רייצ'ל וייז שמגלמת את פנלופי. אף פעם לא ממש שמתי לב לוייז אבל היא זוהרת בתפקיד הזה. פנלופי מרגישה במשך רוב הסרט כמישהי שיושבת בהצגה וצועקת הערות אל הבמה. היא מרגישה חיצונית כמעט לסיפור, כדוגמא היא כל הזמן מאבחנת את "התסריט" שסטיבן כתב לעוקץ עליה. היא מאתרת בשניות את האזכורים הספרותיים העדינים שהוא שזר בגאווה בנרטיב שלו, זה מרגיש שהיא אוטוטו עולה על התרמית שלהם. בלום אומר לסטיבן ברגע מסוים ש"זה מרגיש כאילו היא יודעת הכול" וזה באמת נראה כאילו פנלופי קיבלה הצצה לתסריט.
פנלופי היא במידה מסוימת דמות ארס-פואטית, מודעת לסיפור שהיא חיה. גם מסביבה הארס פואטיות תופסת חלק נרחב בסרט. לדוגמא- בשלב מסוים בסרט מתרחש פיצוץ לא מתוכנן ודי רציני במבנה היסטורי, ג'ונסון מיד חותך אל תייר בודד שעומד על גשר מרוחק ומתעד את הרגע במצלמתו, ג'ונסון כמו אומר שהרגע הזה קיים כי צילמו אותו. אבל הרמיזות הללו לכל אורך הסרט לא מתפתחות בשום שלב לאיזושהי אמירה משמעותית לגביי האמת, החיים, הקולנוע ומה שביניהם וזו החולשה הגדולה של הסרט. חולשה שאני מוכן לסלוח עליה עקב המסע המוצלח שהסרט העביר אותי, אני יכול לחיות בלי מסר מדי פעם. ואם הולכים אז לא לצפות לסוף קוהרנטי, כן? לחיים יש סוף קוהרנטי? לא. אז גם לסרטים מותר מדי פעם.
הסרט פתח במספר אולמות מאוד מצומצם בארה"ב וכולי תקווה שהוא יתרחב, כאן בארץ (ואולי בזכות המפיק הישראלי רם ברגמן) הסרט מוקרן בכמות נאה של אולמות. כדאי לראות אותו, זה סרט מקסים. וגם מי שלא יתחבר לאחים ולמוזרויות שלהם יוכל למצוא מזור בהומור המוצלח, בצילום המהמם וברייצ'ל וייז (וכדי לא לצאת שוביניסט, גם אדריאן ברודי דיי חתיך).
בארץ תוכנית הדיבור הלילית אף פעם לא תפסה. לגידי גוב זה הלך לא רע בזמנו, אסף הראל התקשה להחזיק מעמד שנתיים והמחליף שלו, ליאור שליין, מחזיק את התוכנית די בכוח, כשהוא מודה בתקשורת שלמרות הרייטינג הבינוני זה תמיד היה החלום שלו להנחות תוכנית כזאת. בארצות הברית המצב קצת שונה. תוכניות שכאלה הן מוסדות, דינוזאורים מהעידן הישן של הטלוויזיה, עוגנים בלוחות המשדרים של הערוצים השונים וכל החלפה של "עוגן" שכזה היא עניין גדול.
עזיבתו של לנו (למרות שגם היא רק וירטואלית שכן הוא מקבל משבצת יומית חדשה בפריים טיים) היא חכמה. אחרי שבע-עשרה שנה בתפקיד, לנו כבר נראה עייף. הרבה זמן זה נראה כאילו הוא עובד על אוטומט. השינוי העתידי הוכרז כבר לפני חמש שנים ומרגישים שג'יי חיכה ליום הזה ולא ממש ביכה את זה שהוא לא ישבור את השיא של ג'וני קרסון, כשלנו בקושי עבר את חצי הדרך ל-30 השנים של קרסון על הכסא.
תוכנית הסיום של לנו הייתה די מנומנמת. מורכבת ברובה מקליפים של הצחקות מהעבר כשהאורח הוא קונאן, המחליף שלו, שנראה מודע לגודל המעמד. מה שיצר ראיון מצחיק, ולא מהסיבות הנכונות- שני החבר'ה הם מנחים וכל הזמן (ובטעות) הם התחלפו בתפקיד- קונאן מתחיל להציג קטע וידאו ואז לנו קוטע אותו כדי להציג את אותו קטע וידיאו. התוכנית הסתיימה בכך שלנו שוכב על רצפת האולפן כשמאחוריו כל הילדים שנולדו לצוות ההפקה בשנות הפעילות. למה הוא שכב? כנראה כי כבר לא היה לו כוח לעמוד.
התוכנית של אובריאן לעומת זאת שמרה עדיין על רמה גבוהה ומרגישים ש-שש עשרה השנים על הכסא לא עייפו את הג'ינג'י התמיר אפילו קצת. בפרק הסיום ראו שקונאן מתרגש באמת לעזוב והיה קשה שלא להתרגש קצת איתו. למרות שאפילו עם כל הרעש בעיתונים, לנו כאן בארץ השינוי הזה לא ממש משנה- תוכניות הלילה מעולם לא שודרו כאן בשעה בה הן משודרות בארה"ב ולי זה לא ממש משנה שקונאן משדר באמריקה בעשר במקום באחת-עשרה (אצלנו זה ב"יס קומדי", החל משמונה בערב). מה גם ש"תוכנית הלילה" שלו לא כל כך שונה בינתיים מ"תוכנית הלייט נייט" שלו, שזה כמובן לא דבר רע.
יש שני הבדלים בולטים בין התוכנית הישנה של קונאן לחדשה. ההבדל הראשון הוא העובדה שעכשיו חצי מהבדיחות עוסקות במעבר של קונאן לקליפורניה, כולל לבקש טיפים לחדשים בעיר מכל מרואיין שישב לו בינתיים על הספה. אבל אני בטוח שההומור הטיפשי הזה ידעך במהרה ויחזור להומור הטיפשי אליו אנו מורגלים ואוהבים. למרות שיהיה מעניין לראות כמה זמן יוכל קונאן להמשיך עם הבדיחות האהובות עליו בסגנון "אני גרוע ולמה רואים את התוכנית שלי" עכשיו כשהוא מנחה את אחת התוכניות הכי נצפות בעולם.
ההבדל השני בין התוכניות, וזה שיותר מבאס אותי בינתיים הוא חזרתו של אנדי ריכטר לתפקיד הסייד-קיק. ריכטר עזב את צידו של אובריאן בשנת 2000 כדי לככב בכל מיני סיטקומים כושלים למחצה והתחושה היא שהוא חזר כדי הוא צריך את הכסף. עכשיו חותכים אליו אחרי כל כמה בדיחות וקונאן צריך לשאול אותו מה דעתו עליהן. אותי ריכטר לא מצחיק בכלל, ובמעמד הכוכב הדועך שלו הוא דורש יותר מדי תשומת לב, אז מבחינתי הוא רק גורע.
ההפתעה האמיתית מכל המהלך הזה היא הגילוי של ג'ימי פאלון. זה לא שלפני ה"לייט נייט" הוא היה אלמוני, אבל משהו בחזות הזחוחה תמידית שלו ב"סטארדיי נייט לייב" תמיד עצבן אותי. יעידו חברים שלי שאני חזיתי לפני עזיבתו של קונאן שפאלון הולך להרוס את התוכנית. יצאתי טמבל (זה בסדר, לא פעם ראשונה). פאלון התגלה מחדש בתוכנית הלילה שלו, דבר ראשון- הוא סופר חנון. הוא מספר בדיחות טוויטר על בסיס יומי וכל כמה זמן הוא מתחיל לשוחח ארוכות עם אורח על משחקי וידאו. בתור חנון זה משהו שמדבר אליי, במיוחד כשברגעים האלה פאלון פונה למצלמה ואומר שהוא מתנצל בפניי הקהל "הרגיל".
מעבר לחנוניותו, פאלון מנסה לחדש קצת את הפורמט הכל כך קבוע של תוכניות מסוג זה. הוא נוהג לשחק משחקים עם האורחים, להכריח אותם לשיר ואפילו לצלם איתם מערכונים- באחד מפרקי השבוע התארחו יחדיו גם פול סיימון וגם סטיב מרטין (סט מרשים בהחלט) ושניהם השתתפו במערכון, לגרום לפול סיימון ללבוש פיאת אלביס כבר מזכה את פאלון בנקודות אצלי. עוד דוגמא לסגנון של פאלון הוא הראיון שלו עם מארק פול גוסלר, השחקן ששיחק את זאק בסדרת הקאלט "הצלצול הגואל". הראיון היה ראיון סטנדרטי בו גוסלר קידם את הסדרה החדשה שלו, רק מה? במשך כל הראיון הוא שיחק את זאק, שהפך לשחקן אחרי התיכון ושינה את השם למארק פול גוסלר כי באיגוד השחקנים כבר היה זאק מוריס אחד, צריך לראות כדי להבין.
כבונוס מעולה, להקת הבית של פאלון היא ה"רוטס", להקה מעולה ומוערכת. בחלק גדול מהלילות האומן המוזיקלי היומי מלווה ע"י ההרכב, מה שיוצר תחושה של אירוע מיוחד ומבדיל את התוכנית של פאלון מהמופעים המוזיקליים הסטנדרטיים לז'אנר וגורם לאנשים להתמיד עד סוף הפרק. מי לא היה רוצה לראות את ה"ביסטי בויז" מנגנים עם ה"רוטס"?
שאלתי בפתיחה מה יוצא לנו מכל זה? והתשובה היא ג'ימי פאלון. טוב שלנו עזב, ובכל מקרה הוא חוזר לתוכנית פריים טיים בעוד כמה חודשים, אולי אפילו עם אנרגיות מחודשות. מהמעבר של אובריאן אני עוד קצת מודאג, בינתיים זה לא ברמה של התוכנית הקודמת שלו, אבל אני סומך עליו שיחזור לעצמו. אז בעיקרון כלום לא השתנה- לנו עדיין יהיה לפניי קונאן, רק יותר מוקדם. הרשת פשוט הרוויחה עוגן חדש עם התוכנית של פאלון, שנראה לי שתמשיך את המסורת של אובריאן ואולי גם תיצור מסורת משל עצמה.
פסקת רקע הכרחית- אבן גבירול היה משורר ופילוסוף יהודי שחי בספרד במאה ה-11. הוא התייתם בגיל צעיר ומת עצמו בשנות השלושים לחייו, כשהוא לא מותיר אחריו לא אישה ולא ילדים. מה שהוא כן הותיר לעולם הם אוסף כתבים ושירים, חלקם הגדול בשפה העברית, לה הוא חידש והוסיף רבות- אנחנו חייבים לו את המילה "נגמר" לדוגמה, שזכתה לביקורת מוחצת כשהוא טבע אותה. בסוף היא תפסה...
עוד פסקת רקע, קצת פחות הכרחית- הדיסק הזה הוא תוצר של הופעה משותפת של סחרוף ומוכיח מפסטיבל העוד ב-2007, בו הם ניגנו משירי אבן גבירול. המופע הבודד קיבל ביקורות נלהבות וטוקבקים ברחבי הרשת דרשו דיסק, סחרוף ומוכיח החליטו להיענות.
פרוייקטים מזן זה הם לא דבר חדש כאן בארצנו. מאור כהן שר בודלר, יהודית רביץ ואבי בללי עושים את רביקוביץ. אהוד בנאי שר זמירות, הפרוייקטים הללו לרוב מתקבלים בביקורות חיוביות מאוד אבל יחד עם זאת הקהל מחכה לאלבום "האמיתי" של היוצר, בו הוא שר שירים מפרי עטו. אבן גבירול וזמירות זה הרי מוזיקה "רצינית" מדי. וחוץ מזה למי מלבד מאור כהן יהיה כוח לארגן מופע עם השירים מהפרויקט ולרוץ איתו בהופעות? ככה הפרויקטים האלה נמוגים מהר מדי מהתודעה.
אני חייב להתחיל ולדבר דווקא על האריזה של הדיסק, כי זה טעות לקרוא למוצר הזה "דיסק". בעבור 70 השקלים שלי קיבלתי ספר. הדיסק מרגיש במידה רבה, כמו בונוס. הספר מכיל מאמר קצר על חייו הקצרים של המשורר, את הטקסטים של השירים ולכל טקסט מצורפת פרשנות. המאמר והפרשנויות הן מעטה של פרופסור חביבה פדיה, שכל הטקסטים שלה כאן מאלפים ועוזרים להבין את העולם בו היצירות האלה נכתבו ואת דמותו העצובה לעיתים של אבן גבירול, שחיי כל חייו מתחת צל המחלה שתהרוג אותו בסופו של דבר.
אבל כל אליה וקוץ בה. נדמה שגם המפיקים של המארז ראו את הדיסק כבונוס, כשהם תוקעים אותו בשרוול קרטון שמודבק על הכריכה של הספר- השרוול קשיח וקשה להוציא את הדיסק בלי להרגיש, ואני מתנצל על הביטוי, שאתה שורט את "האמ אמא שלו", ודיסקים כידוע הם עם רגיש. מעצבן בהחלט. ככה הדיסק הזה משמש כדוגמא לאיך שומרים על צידוק לרכישת דיסקים בעולם של הורדות ובו זמנית דוגמא ללמה בדיוק אנשים מורידים מוזיקה.
סחרוף ומוכיח בחרו 12 טקסטים של אבן גבירול ויצאו לקרב אותם אל העם בציון, משימה שהם מצליחים בה חלקית בלבד. הדיסק נפתח חזק כשארבעת השירים הראשונים הם מהמוצלחים בו. השיר הפותח את האלבום, "בחייכם אדומי השפתות", מכיל רק ארבע שורות מהטקסט של אבן ובגלל זה לסחרוף ומוכיח הייתה יד חופשית עם העיבוד, ללא הגבלות טקסטואליות. הם בחרו להתחיל את הדיסק הם הרגשה של מועדון הופעות, מחיאות כפיים, שריקות וכדומה, ועם עיבוד שהייתי מגדיר בקלילות כמסורתי, עם העוד ברקע. אך כבר ב"מליצתי בדאגתי הדופה", השיר השני, הצמד מדגיש שהדיסק הולך להיות מגוון כשהשיר נפתח בצלילים האלקטרוניים שסחרוף כל כך אוהב.
"ובכן היה לאין" הוא השיר ה-5 באלבום והא מסמן את נפילת המתח אחרי השירים הטובים בהתחלה. החל מהשיר הזה האלבום קופץ קפיצת ראש מאלבום מצוין לאלבום בינוני. כשקוראים את הערותיה של פרופ' פדיה מבינים שמדובר בשיר שמונה אלבפתית את הדברים שאבדו יחד עם חורבן בית המקדש, כלומר- "לא ארמון ולא בירה, לא גזית ולא דירה לא היכל ולא ווים" וכן הלאה וכן הלאה. בזמן השיר בעיקר שאלתי את עצמי "נו, אז מה כן?". השיר נמשך חמש וחצי דקות, עם לחן מונוטוני ולא משתנה ברקע, זה מרגיש כאילו החבר'ה קצת לא ידעו מה לעשות עם הטקסט התבניתי והשכלתני של אבן.
זה לא השיר היחידי שבו נדמה שהצמד התקשה עם הטקסטים של המשורר. חלק מהטקסטים ארוכים מאוד והלחן מרגיש כפוף לטקסט, מה שיוצר שירים נסחבים ומשעממים. "שער פתח לדודי" סובל משני הכיוונים כיוון שהוא אחד משני השירים היחידים שנשארו עם לחן עממי ולא הולחנו ע"י הצמד. הלחן עצמו יפה, אבל הבחירה ללכת על עיבוד מינימאלי, של גיטרה אקוסטית ומעט סינתיסייזר, מרגישה כאילו הם לא רצו להתעסק, או "ללכלך" את הלחן המסורתי. המינימליזם יחד עם הטקסט הנמרח קצת (כנראה גם פעם התקשו להלחין את אבן) גורם לשיר להרגיש קצת לא שייך לדיסק.
יש עוד כמה שירים מוצלחים באלבום. כמו "שוכני בתי חומר", שמוכיח שרוחניקיות קיימת כבר לפחות אלף שנה בעזרת שורות כמו- "פקח עינייך וראה מאין בואך ואנה מוצאך?". ו-"שלום לך דודי"- השיר השני עם הלחן העממי, רק שאותו לקחו סחרוף\מוכיח ועשו לו עיבוד מוצלח, כשהם מוסיפים אלמנטים מעניינים, כמו מרימבות למשל. מה שמבליט את היופי של הלחן העממי במקום לשטח אותו.
אבל למרות אלה, סה"כ האלבום מאכזב, ממש רציתי לאהוב אותו, זה הרי ברי סחרוף והוא אחד מאלילי הגיטרה היחידים שיש לנו כאן. אבל למרות מירב מאמציי, מצאתי את עצמי מאזין בעיקר לארבעת השירים הראשונים. את הספרון לעומת זאת, קראתי כבר מספר פעמים. אז אולי הדיסק הוא לא הייצוג הכי טוב לטקסטים של אבן-גבירול, אבל הוא עוזר לצ'חצ'חים בורים כמוני לגלות אותו ובימינו גם זה משהו.
להודות שאני צופה בעונה השנייה של דני הוליווד זה דיי מביך, זה אפילו מאוד מביך. אבל למה בעצם? למה השתרשה התפיסה שטלנובלות (או דרמות מוזיקליות יומיות כמו שיס מתייחסת אליהן) הן ז'אנר נחות, שאם אתה לא עקרת בית משועממת זה חטא קרדינלי לצפות בהן? צפייה בפרק של דני הוליווד דיי עונה על השאלה הזאת.
דני הוליווד היא סדרת דרמה מוזיקלית יומית (אהמ...טלנובלה...אהמ...) העוסקת במעלליו של אותו הדני בכותרת. הטוויסט של הסדרה נובע מכך שהיא מבוססת על קונספט פנטסטי (מלשון פנטזיה, לא מלשון מצוין)- העונה הראשונה סבבה סביב דמותה של גאיה טראוב, דניאלה, עיתונאית חוקרת שמוצאת מזוודה שמאפשרת מסע בזמן. היא נוסעת לחקור את היעלמותו המסתורית של הכוכב הישראלי הגדול בשנות ה-60, אותו דני הוליווד (בגילומו של רן דנקר). כמובן שבמהלך העונה היא ודני מתאהבים, אבל מגלים שיש לו בן שהוא לא ידע עליו. אהבתם מתגברת על המכשול והם חוזרים ביחד לשנות האלפיים (מה שמסביר את ההעלמות שלו). כל זה רק כדי שדניאלה תחטוף כדור כדי להציל את דני בסוף העונה.
את כל זה למדתי מהחמש דקות הראשונות של העונה השנייה, שנפתחת עם האבל של דני על אובדן אהובתו. כשהעלילה נעה סביב גילויו שהבן שלו, מושיקו, נרצח בשנות השמונים (גם הבן שלו היה, כמובן, כוכב רוק) והנסיעה שלו לאותה תקופה במטרה להציל אותו. בינתיים דני פגש את עופרה, אמא של דניאלה המנוחה, שנראית בדיוק כמו הבת שלה (ככה שמרו את גאיה טראוב בסדרה) והם כמובן כמעט והתמזמזו. עם רומי אבולעפיה, החברה של מושיקו, הוא כן הספיק להתמזמז. להגנתו אגיד שהוא לא ידע מי היא בזמן המזמוז. אל תסתכלו על דני ככה, הוא לא כזה.
אני אהיה כן לחלוטין: גאלה קוגן, היא הסיבה העיקרית שהעברתי לערוץ 16 (יס סטרס ישראלי) בפעם הראשונה, כשרומי אבולעפיה משמשת כתמריץ משני. קוגן תמיד נשאה חן בעיניי ותמיד שמחתי כשהפרסומת לדיוטי פרי בה היא כיכבה כרותי (שקונה בדיוטי...) שודרה, הייתי סקרן אם היא באמת יודעת לשחק ואם היא יותר מפרצוף יפה. את התשובה לא קיבלתי מדני הוליווד, אף אחד לא נדרש שם ממש לשחק...
אני חש צורך להדגיש שאני לא מלכלך על יכולות המשחק של אף אחד. רומי אבולעפיה הוכיחה את עצמה מזמן ב"שבתות וחגים", טראוב עשתה תפקיד מוצלח ב"במרחק נגיעה" ושני הסרטים הראשונים שדנקר שיחק בהם התקבלו לקאן. אני לא חושב שאף אחד מהם צריך את האישור שלי. זה פשוט מרגיש שהם לא ממש מתבקשים לשחק כאן. תהיו יפים ותקריאו מהדף, כל אחד צריך להתפרנס.
קוגן משחקת את אוסי, הסוכנת של הלהקה של מושיקו, פאם פאטל קלאסית שמנהלת רומן עם מושיקו מאחורי הגב של רומי אבולעפיה המסכנה שבטח חושבת "בשביל זה חזרתי מלונדון?" העלילה מכילה עוד בערך ארבעים קווי עלילה אבל אלה העיקריים. איכשהו גם עם כל השפע הזה ומגוון האופציות הנרטיביות הסדרה עדיין בנויה על סצנה אחרי סצנה של אנשים שיושבים ומדברים, שזה למיטב הבנתי, מאפיין חשוב של הז'אנר.
והם יושבים ומדברים בהרבה מקומות. במועדון האקווריום, לדוגמא. גם במק-דיוויד, אחח הנוסטלגיה... וגם בדירה של מושיקו, ובדירה של עופרה... או, וגם באולפן ההקלטות. מה שאני מנסה להגיד כאן בעדינות זה שכל הסדרה, ללא יוצא מן הכלל, מתרחשת באולפן. ככה הם חסכו לעצמם לעשות שיחזור של העיר בשנות השמונים. אני בהחלט מפרגן לחיסכון, במיוחד בימיי מיתון כשלנו, אבל רק לי זה מוזר שמק-דיוויד זו המסעדה היחידה בתל אביב?
לזכות הסדרה ויוצריה אני אגיד שקונספט המסע בזמן הוא מקורי ומאפשר להם לעשות עם הדמיות מה שהם רוצים, כשהסוגה של התכנית זורקת את המופרכות מהחלון. באחד הפרקים לדוגמא, ישבו שתי דמויות שבאו עם דני משנות האלפיים לשנות השמונים, התחשק להם קפה, אז אחד מהם קפץ למזוודה הנוסעת בזמן וחזר תוך עשירית שנייה עם קפה מארומה- חברו ציין שהוא שכח את הסוכר, אז במקום ללכת למטבח ולקחת סוכר מגעיל משנות השמונים הראשון קפץ חזרה למזוודה והביא סוכר מבית הקפה, וגם פלייסטיישן שלוש, שיהיה מה לעשות...
מעבר לבדיחות טיפשיות מזן זה הקונספט מאפשר פרודיות (מופרכות לא פחות) מכל סוג, פרק אחד דני מחליט לעזוב את שנות השמונים ליעד רנדומאלי (כי נמאס לו מחייו המסובכים) ולאן הוא מגיע אם לא לטיטניק, שם שוחזרה בדקדקנות סצנת הציור המפורסמת מהסרט. הקונספט מאפשר לכותבים הרבה חופש לגביי העלילה והמיקומים וזה נחמד גם אם הם לא משתמשים בחופש הזה רוב הזמן.
הסדרה מאוד מודעת לעצמה, היא יודעת למה הקהל מצפה ולכן הסדרה לא מסתמכת על עלילה מתוחכמת אלה על צוות השחקנים שהם קיבצו. האמת? זה עובד. רן דנקר נראה כמו בחור נחמד, כל פעם שהוא מופיע על המסך אני חושב לעצמי "נראה לי שיכול להיות נחמד לשבת איתו על בירה..." וזה דיי מחזיק את הסדרה. וזה לא רק דנקר כמובן. כל השחקנים נראים כמו חבר'ה נחמדים ונורא קל לדמיין כמה מצחיק לצלם את הסדרה הזאת- הסדרה נותנת את האשליה שאתה מכיר את האנשים האלה ושהם יכולים להיות חברים שלך, שזה בכלל לא משהו רע למכור לצופים.
אני חייב לציין את הפתיח של הסדרה (קישור), הפתיח מצליח לעשות מה שהסדרה עצמה לא מצליחה רוב הזמן, הפתיח גורם לשנות השמונים להראות כיפיות. למרות שהוא מורכב מכמה במות על גלגלים ומסך ירוק הפתיח נראה יקר, משהו שממש אי אפשר להגיד על הסדרה. ההסתחבקות עם הצופים מגיעה גם לפתיח, כשקליפ הסיום הוא מאחורי הקלעים של הצילומים שלו, עם שוטים של השחקנים משתעשעים וצוחקים. טוב, הם השקיעו בזה כסף, זכותם להוציא מהיום צילום הזה גם סגיר.
"דני הוליווד" התחילה כסדרה שתחליף את השיר שלנו (שנגמרה עם עונתה הרביעית). אבל עכשיו יס השיקו את "תיכון השיר שלנו", המשך דמוי "תהילה" (בלי נינט) למקור. "תיכון השיר שלנו" ו"דני הוליווד" משודרות אחת אחרי השנייה, אחת בשבע וחצי והשנייה בשמונה ועשרים . כך נוצר מצב שיס ממתגים את "דני הוליווד" כטלנובלה למבוגרים לעומת "תיכון השיר שלנו" עם שעת השידור המוקדמת יותר. אני לא מוצא סיבה אחרת למה שישיקו שתי טלנובלות מוזיקליות יומיות בו זמנית, אבל אני לא חושב שהמיתוג הזה נכון. אני דיי בטוח שהקהל של "תיכון השיר שלנו" הוא אותו קהל של דני עצמו.
הסדרה יודעת מה היא והחוסרים שלה הם חוסרים ידועים של הז'אנר לו היא שייכת (תסריט מופרך, משחק לא מדהים וכו'). רק תלונה אחת אני יכול לציין בלב שלם. בתור מוזיקאי חובב- בזמן שהדמויות שרות שיר, תפסיקו לצלם את הידיים שלהם על הגיטרות. זה ברור שהם לא יודעים לנגן וחלק מהשחקנים אפילו לא טורחים להעמיד פנים, סתם אוחזים בגיטרה כמו בבול עץ. גם ככה הסיפור מופרך, לא צריך לשבור את מעט האמינות שיש לכם.
אם אין לכם מה לעשות, אתם בהחלט יכולים לשבת על בירה עם החבר'ה מ"דני הוליווד". אני לא חושב שזו צריכה להיות בושה, כל אדם צריך לכבות את המוח מדי פעם ודני הוליווד... רגע, או... המזוודה הנוסעת בזמן התפוצצה במעבורת הצ'לנג'ר. מה יהיה?! איך החבר'ה יחזרו הביתה? כמובן שדני והחברים רואים את השיגור בטלוויזיה, ממש כמוני - סחבקים או לא סחבקים?
זה לא סוד שהוליווד אוהבת להתעסק בעצמה, זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהדבר הראשון שכל סטודנט לקולנוע שומע בלימודים זה "תכתוב על מה שאתה יודע". לרוב דווקא הסרטים האלה מגיעים מיוצרים מבוגרים יותר, כאלה שראו כבר דבר או שניים בקריירה. בנוסף לניסיון שנצבר עם הגיל יש עוד דבר שמצטבר עם השנים וזו תכונה שמתבטאת בבירור בסרטים מזן זה- מירמור. זה הזדמנות מצוינת ליוצרים לרחם על עצמם, וזה בדיוק מה שרוברט דה-נירו ובארי לוינסון עושים בסרטם החדש.
ב"מה בדיוק קרה?" דה-נירו מגלם את בן, מפיק הוליוודי מצליח למדי. הסרט עוקב אחרי שבוע בחייו בו כל הבסיס לקיומו מתערער. הסרט מנסה לפרק את בן ולהרכיב אותו מחדש ותוך כדי כך להראות לנו ממה הוא בנוי- התעסקות אובססיבית בעבודה, יריבויות מקצועיות, נשים לשעבר וכו'.
במהלך אותו שבוע גורלי בן צריך להתמודד עם במאי עקשן שלא מוכן לשנות את סוף הסרט שהוא צילם כך שהאולפנים יאשרו אותו, עם כוכב פסיכי (ברוס ויליס) שמאיים להשבית הפקה שלמה כי הוא לא מוכן להתגלח והכי נורא, החשד שלגרושתו האחרונה (רובין רייט-פן) , בה הוא עוד מאוהב, יש רומן.
בבמאי, בארי לוינסון, היה פעם פוטנציאל גדול ללהיטים, עם סרטים כמו "בוקר טוב ויאטנם" ו"איש הגשם" ברזומה. בשנים האחרונות כוכבו די דעך בהוליווד וכיום הוא חתום בעיקר על קומדיות דרג ב' כמו הפיהוקון "איש השנה" עם רובין ויליאמס מ-2007 והזוועתון "קנאה" עם ג'ק בלק ובן סטילר- סרטים עם כוכבים גדולים שפשוט לא סיפקו את הסחורה. למרות ש"מה בדיוק קרה?" נכתב ע"י ארט לינסון (על פי ספר שלו) יש תחושה שהתסכול המצטבר של לוינסון משתחרר בסרט הזה ושלכן לא הייתה כאן יד מכוונת.
אין בסרט שום תחושה של סדר, הוא מוגדר בIMDB תחת הז'אנרים קומדיה ודרמה. מוזר בהתחשב בעובדה שכמעט אין בסרט דרמה ושיש בו מעט מאוד קומדיה מוצלחת, בעיקר הסצנות (המעטות) עם ברוס ויליס בתפקיד עצמו, שמוכיח הומור עצמי בריא וגונב את ההצגה בכל רגע בו הוא על המסך. החיים של בן מוצגים כלחוצים וכאוטיים, הוא כל הזמן רץ ממקום למקום אבל אין באמת דרמה בסיפור. גם כשהעולם שלו כביכול מתמוטט בן מגיב במין אדישות- הוא כאילו מודע להבלים של מה שהוא עושה, אז אם הוא מודע, למה אכפת לו? אז זהו, שלא אכפת לו. ואם לא אכפת לו, למה שיהיה אכפת לנו? לא נוצרת טיפת אמפתיה לבן והיחס שלו להתרחשויות משאיר אותנו בתחושה שאין משקל באמת לשום אירוע בסרט.
זה סרט של רוברט דה-נירו בכל מובן המילה, הוא עזר להפיק את הסרט באופן עצמאי, כיכב בו והביא את לוינסון. ההתמסרות של דה-נירו לתפקיד מורגשת, הוא מצליח להיכנס לנעליים של בן. הוא מגלם נאמנה דמות משעממת, קרדיט לשחקן עם נוכחות כשלו. הוא מצליח להצטמצם ולא להאפיל על אף אחד, כשהוא מדבר עם ברוס וויליס לא מצאתי את עצמי חושב "אבל הוא כוכב יותר גדול מוויליס..." שזה מה שקורה לי לרוב בסרטים כאלה ("למה אל פצ'ינו מתחנף לבחורה הזאת? מי שמע עליה? מה, היא הולוגרמה?"). דה-נירו גם גייס לסרט חברים שלו שסביר להניח שהיו מוותרים על הסרט אם ההצעה הייתה מגיעה מכל אחד אחר; שון פן נותן מאקרו הופעה (אם תמצמצו תפספסו אותה), ברוס וויליס כאמור התגייס ומהווה את ההיי לייט של הסרט, אפילו ג'ון טורטורו מגיע ונותן הופעה משעשעת.
באופן כללי צוות השחקנים מצויין, כולם מקריאים את השורות שלהם נאמנה, אבל גם צוות שחקנים כזה לא יכול לחפות על התסריט המשמים של לוינסון. לסרט שכתוב גרוע אפשר ללכת ולצחוק עליו. אבל הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על סרט זה שהוא משעמם. כבר הרבה זמן לא קרה שכמעט ונרדמתי בסרט שטרחתי ונסעתי לקולנוע בשבילו, וב"מה בדיוק קרה?" מצאתי את עצמי מנקר, מרחף על הגבול של להפסיק בכלל לנסות ולהתעניין במה שקורה על המסך. וזה עצוב במיוחד בגלל שהסרט הזה מציג את עצמו כמיועד בדיוק אליי- סרט לחובבי קולנוע, שמתעניינים באחורי הקלעים ובתהליך הקולנועי.
מה שהציק לי במיוחד בסרט זה העובדה שהוא מציג את עצמו כסרט עצמאי, קטן. סרט שיכול לנשוך קצת את התעשייה כי הוא לא חלק ממנה, אבל בעצם אין בסרט הזה שום דבר נשכני. הסרט עשוי בדיוק כמו כל סרט הוליוודי אחר, כל ביקורת שאולי יש בו על השיטה ההוליוודית מייד מאבדת משמעות כשאתה רואה כמה הסרט הזה מתאמץ להיות הוליוודי. אבל למרות הרצון הגדול הוא לא, שום חלק בו לא עומד בסטנדרטים של העשייה ההוליוודית, התסריט הלא מלוטש והצילום הבנאלי הם רק שתי דוגמאות מייצגות לכך. אני לא מאשים את לוינסון או את דה-נירו, שניהם מסתפקים ביצירה בינונית מאוד כבר עשור. אני מאמין שהם רצו לעשות סרט ביקורתי ומוצלח, מצחיק ומרגש- אבל יצא להם סרט משעמם, עם עלילה במשקל נוצה והומור לא מצחיק.
(הסרט יצא בארץ במרץ השנה, זה לא שהתחלתי לכתוב על סרטים נושנים)
ברמה המוזיקלית אין בארץ כמעט מקום למוזיקה ממקורות אירופיים. אני לא מדבר רק על הז'אנר הרחב של מוזיקה מזרחית, אלה גם על מוזיקת רוק ישראלית כמו פורטיסחרוף, אלג'יר, נקמת הטרקטור ועוד אלף ואחת להקות שמערבות את השורשים שלהן ברוק'נרול, חלקן עם תוצאות מדהימות. לעומת זאת נדמה שהמוזיקה של צאצאים למשפחות פולניות מוחקים את השורשים שלהן, עושים מוזיקה מערבית אמריקאית\בריטית לחלוטין. או לחילופין- מוזיקה שנדמית כחסרת שורשים, שיעממון עם פסנתר רך ובס תופים מהמקפיא, ואני אחסוך דוגמאות.
לפני שנים רבות הגיע לאוויר העולם להקה שעשתה את זה קצת אחרת. "הבילויים" שכבר מהשם שלהם הצהירו על מקורותיהם- הבילויים יצרו רוק עם השפעות כליזמריות בולטות. אני לא זוכר באיזה ראיון קראתי שהם אמרו שהרוק התפתח מהבלוז של השחורים בארה"ב והם מתייחסים לרוק שהם עושים כמה שהתפתח מהמוזיקה בשטעטלים. עכשיו סולן הבילויים, נועם ענבר, מתהדר בדיסק חדש של ההרכב האחר שלו- "אוי דוויז'ן". הרכב שלוקח את התזה של הבילויים צעד אחד אחורה (או שבעצם קדימה...) ולא עושה מוזיקה שהתפתחה מהמוזיקה בשטעטל, אלה את המוזיקה מהשטעטל עצמו.
"אוי דוויז'ן" הוא אחד ההרכבים היחידים בארץ שעושים מוזיקה כזאת. אני מודע לכך שבקהילות החרדיות המוזיקה הזאת מאוד נפוצה, אבל בתור בחור חילוני אין לי כל כך גישה למוזיקה של העולם החרדי. "אוי דוויז'ן" עושים את המוזיקה הזאת ללא ניחוח דתי, למרות שזה נשמע מוזר כיוון שהמוזיקה הזאת מסומנת כמשהו ששיך לעולם החרדי. אבל זה לא שייך רק לו, זה שייך גם לשכבה החילונית שמגיעה מהעולם הזה.
לפני כשבוע נכחתי בהופעה של ההרכב במועדון הלבונטין 7, שהלהקה גם חתומה בלייבל שלו. הלהקה היא הרכב כליזמרים קלאסי, ללא שום העמדת פנים של טוויסט מודרני. הכלים בהרכב הם אקורדיון, קלרינט, כינור, קונטרבאס ותוף אחד שמונח על הבמה. התחושה שקיבלתי מההופעה היא שענבר הוא לא באמת מנהיג הלהקה, כמו שעולה מראיונות ותמונות יחצ"נות, ושהוא משמש יותר ככלי שרת בידיהם של אסף ואייל תלמודי (שהם, כפי ששמם המשותף מרמז, אחים) נגני האקורדיון והקלרינט בהתאמה.
במהלך ההופעה התלמודים היוו את הכוח המניע- רוקעים, מוחאים כפיים ודוחפים את שאר החבורה. ענבר שימש ככולבויניק, שר כשזה נחוץ, תורם אקורדיון רקע בשעת צורך ובחלק לא קטן של ההופעה יושב מאחור ותופח מדי פעם על התוף הבודד.
הקהל בהופעה היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים קצת (לא נעים לי לכתוב שהם היו ישישים) ומעט אנשים בגיל העשרים שלהם. זה תמהיל שמציג נאמנה את הקהל של הלהקה- אנשים שרוצים לחוות משהו מהשורשים שלהם ואנשים שרוצים לחוות פיסה מהילדות. חבר שלי שבא איתי להופעה, לו זאת הייתה ההופעה השנייה של ההרכב, נשבע שבהופעה הקודמת היו רק חבר'ה בגילנו ושהייתה מסיבה מטורפת. אני נוטה להאמין לו בגלל שבמשך כל ההופעה ניסו הנגנים והתלמודים בראשם לעורר את הקהל ולפתח לפחות מחיאות כפיים קצובות. למרות שאני, חברי ושאר האנשים בשכבת הגיל שלנו היינו בעניין, הקהל המבוגר, שהיה הרוב, סירב לשתף פעולה רוב הזמן.
הייתה תחושה שזה ביאס קצת את הנגנים, אבל גם אם זה היה נכון הם לא הפגינו את זה בנגינה שלהם, שהייתה נלהבת ואנרגטית לאורך כל ההופעה. האנרגיה על הבמה נשמרה גם במעברים בין שירים ביידיש (אותם שר ענבר), לשירים ברוסית (אותם זימר הכנר גרשון לייזרסון) ומהשירים הקופצניים לשירים האיטיים, המהורהרים. המוזיקה הייתה ברובה משמחת, מתאימה להילולות. מוזיקה שמזכירה לא מעט את המוזיקה הצוענית והבלקנית שפופולארית כבר כמה שנים (הודות לאמיר קוסטריצה). זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה ששני הסגנונות מגיעים מאזורים דיי דומים. למרות הדמיון יש למוזיקה של "אוי דוויז'ן" ציווין יהודי מובהק. אין לי כל כך דרך להסביר את זה, אבל למרות שלא שמעתי הרבה מוזיקה כזאת בחיי, המוזיקה של "אוי דוויז'ן" נכנסה ישירות לנשמה שלי, הגוף שלי הגיב אליה בצורה טבעית. כנראה שהמוזיקה הזאת מוטבעת לי בקוד הגנטי.
לפני כשנה אסף תלמודי אמר בקלייזמר פודקאסט (פודקאסט אמריקאי, ההרכב מופיע הרבה בפסטיבלי כליזמר בחו"ל) שההרכב מנסה להביא אנרגיית פאנק רוק למוזיקה, ועם זאת לשמור על משהו כפרי, נושן. זאת הדרך הכי טובה לתאר את מה שקיבלתי מההופעה, וההרגשה בהופעה הייתה שזה לא מאוד רחוק ממה שנוגן בהילולות בפולניה או ברוסיה.
מההופעה יצאתי, כמובן, עם הדיסק ביד. אני לא חושב שזה משנה למישהו, אבל עיצוב האריזה הרשים אותי מאוד, הדיסק ארוז בדיג'יפק נאה ולא בשרוול פלסטיק מצ'וקמק, החוברת המצורפת לדיסק היא בונוס לא צפוי בהתחשב בתעשייה כאן. היא מכילה את כל הטקסטים של השירים, בשפת המקור יחד עם תרגומים לעברית ולאנגלית. זה פותח פתח ליידיש, זה עוזר להתחבר למוזיקה וזה מבורך באופן כללי.
הדיסק עצמו טוב, אבל פחות טוב מההופעה. מכיוון שמדובר בהרכב אקוסטי אין ממש מה להפתיע בהקלטות ולכן הדיסק נשמע כמו הקלטה (קצת יותר מלוטשת) של הופעה. אבל חסרות בדיסק האנרגיות שהיו בהופעה, מה שיוצר גרסאות קצת חיוורות של השירים. אבל מי שלא היה בהופעה לא ישים לב ומי שכן היה ייזכר בביצועים החיים אז זה לא תלונה גדולה. בולט בהעדרו בדיסק הביצוע ברוסית של "אחד מי יודע" שהיה אחד הבולטים בהופעה.
רק הערה אחת יש לי,"אוי דוויז'ן" זה בדיחה ברורה על "ג'וי דוויז'ן". זה מרמז על כך שמדובר בלהקת דחקה שצוחקת על תרבות הפופ. אבל לא כך הדבר, הלהקה רחוקה מילין רבים מתרבות הפופ של ימינו וחבל לי שהשם רומז אחרת, זה עלול להוביל לאנשים המצפים לדבר מסוים שיתאכזבו. אבל זו קובלנה טיפשית, מה ש"אוי דוויז'ן" עושים הוא מבורך וגם מוצלח. אני כבר מחכה לעוד הקלטות שלהם, בתקווה שהם יזכו להערכה גם כאן בארץ ולא רק בפסטיבלי מורשת יהודית בחו"ל.
תיכנסו למייספייס שלהם (קישור בכותרת המאמר), תלכו להופעה, זה ייעשה לכם ולי רק טוב, אני מבטיח.
מהא... או meh… באנגלית. בזה יכולתי לסכם את חווית הצפייה שלי ב"אקס-מן: המקור – וולורין". אבל כאן זה האינטרנט, ובשביל מה יש אינטרנט אם לא כדי לקטר על סרטים, את זה לפחות למדתי ב"ג'יי ובוב מכים שנית" (לא לקח ששווה לצפות בשבילו בסרט אגב).
סינגר וויתר על לחזור לסדרה, המפיקים פנו לזאק סניידר והוא בטח צחק להם בפנים כי הוא פיתח את ווטצ'מן באותה תקופה. ברט רטנר הביע עניין בלביים את הסרט, אבל אני חושב שאף אחד לא ענה לו לטלפון במשרדים. לבסוף הוכרז מי בר המזל שיזכה לביים- גאוין הוד. רגע, מי? אוסקר על סרט זר? במאי ללא שום ניסיון בז'אנר? הפרויקט הזה נשמע יותר טוב מרגע לרגע.
האמת היא שהוד, למרות שזה נשמע כאילו הוא יותר מתאים לככב באגדה בריטית מימיי הביניים, עושה עבודה סבירה מאוד. "וולורין" הוא לא סרט גרוע לגמרי, אם היה לי מצב רוח יותר טוב עכשיו אולי אפילו הייתי מגדיר אותו כסביר. הכשל הכי גדול בסרט הוא התסריט שלו, שמורכב מ70 אחוז קלישאות ושלושים אחוז סצנות אקשן. אבל התסריט הקלישאתי לא עוצר מבעד הוד לרוץ קדימה עם הסיפור ולנסות למצות את הכיף האפשרי עם החומר הקיים.
במפתיע מאוד, יו ג'קמן חוזר לגלם את המוטנט בעל הטפרים בפעם הרביעית. הייתי מצפה שיימאס לו מהדמות הזו כבר, או לפחות מהתסריטים הבינוניים שמביאים לו כל פעם. אבל ג'קמן קיבל עשרים מיליון דולר כדי לשחק בסרט הזה, וזו סיבה מספיק טובה לגדל כאלה פאות לחיים שוב. אם לדבר בכנות, גם אני לא הייתי מוותר על האפשרות לגלם את וולורין, הוא דמות מאוד מגניבה בסך הכול. על זה הסתמכו המפיקים וזה עבד להם, הלכתי לראות את הסרט, לעזאזל איתם.
כדי למקסם את גורם המגניבות המפיקים הכניסו לסרט את גמביט. המוטנט עם המבטא הקייג'וני הכבד והקלפים המתפוצצים, גמביט הוא אהוב הקהל מאז הצגתו בקומיקס בשנות השמונים המאוחרות וזה פשוט בשל היותו מגניב. כבר מהסרט השני בסדרה מחפשים להכניס אותו לעלילות הקולנועיות של המוטנטים והנה מצאו תירוץ, קלוש במיוחד אומנם- כל מוטנט יכל להיות בתפקיד העלילתי שנתנו לגמביט וזה לא היה משנה את הסיפור, אבל ניחא.
לתפקיד המיוחל לוהק טיילור קיטש. קיטש מככב ללא עוררין בסדרת הפוטבול "אורות ליל שישי" ובהחלט יש לו את הלוק בשביל להיות גמביט, אבל משהו במבטא לא עבר. נדמה שהם לא הצליחו להחליט אם צריך להיות לגמביט מבטא או לא. אז חלק מהזמן יש לו מבטא צרפתי, חלק מהזמן אין לו מבטא בכלל ומדי פעם מתפלק לו המבטא הטקסני מ"אורות ליל שישי". זה חבל לי אישית כי מה לעשות (וידוי כואב) גם אני הייתי פעם בן 14, וגמביט היה הדמות האהובה עליי ועל זה יעיד שהקדשתי יותר ממאה חמישים מילה לדמות שכמות הטקסט שלה בסרט לא עולה על סכום זה.
בסוגיה החשובה (לא באמת) של נאמנות למקור אומר שקומיקס עובד על ערפול. על מנת למשוך עלילות ארבעים שנה אסור לאף אחד למות באופן מוחלט, אף זוג לא נצחי והאויבים שלך הם לא אחים שלך רק כל עוד משהו אחר מעסיק את הכותבים. בסרט הזה סייברתות' (שמגולם ע"י ליאב שרייבר מ"התנגדות") מתגלה כאחיו של וולורין- דבר שנרמז באופן מאוד מעורפל באחת מעלילות וולורין עליהן מבוסס הסרט. בקומיקס זה לא היה בטוח, בסרט כן- כי קולנוע צריך וודאות, לפחות בסרטים מזן זה. יש בסרט עוד סטיות רבות ב"היסטוריה" של וולורין ואם דברים כאלה מפריעים לכם אז עדיף לוותר (אתם לא רוצים לדעת מה עשו בסרט מדדפול).
הסרט נורא מנסה להיות מגניב, כאמור הוד עושה עבודה סבירה וחלק מהזמן הסרט באמת מגניב. אבל לפעמים הוא מנסה יותר מדי. בסצנה אחת בפתיחת הסרט מישהו טוען אקדח, איך? הוא משליך אותו באוויר ואז זורק עליו את המחסנית שנכנסת בדיוק למקום והאקדח נוחת, טעון, בידו. גם אם אני אוותר על המופרכות שבעניין, זה עדיין דיי טיפשי. ההתאמצות למגניבות בולטת גם אל מול הניסיונות העיקשים לשמר את סיווג הרייטינג, ולפיכך אין ולא טיפת דם אחת בסרט. זה לא שאני איזה תאב דם, זה פשוט מאוד בולט לעין כשוולורין תוקע את טפריו בתוך שומר אומלל 16# ופעם אחר פעם הן יוצאות נקיות ומנצנצות.
אפשר להעביר את הזמן עם הסרט הזה, אני הייתי ממליץ לחכות לדי.וי.די. הסרט כבר הכניס בסופ"ש הראשון שלו 85 מיליון דולר, אז אפשר גם לחכות לסרט ההמשך הבא. ובינתיים עם יציאת "אקס-מן: המקור – וולורין" אפשר לדעת שהקיץ התחיל באופן רשמי.
רק עוד דבר אחד שאני רוצה לציין. הסרט נגמר, ואני כמו חנון ממושמע מחכה לסצנה בסוף הכותרות. קורא את הכתוביות כדי להעביר את הזמן. ופתאום, מרשימת השחקנים צץ השם אליי- ספטימוס קאטון. אני רוצה לכתוב את זה שוב, ספטימוס קאטון. איזה שם מעולה. אני מסתכל לשמאל, מה היה התפקיד של ידידנו ספטימוס? תנו לי לצטט- "הברמן". לפחות הוא קיבל ה' הידיעה בתואר, הוא "ה"ברמן. אני יוצא בקריאה נרגשת- תנו לספטימוס לככב בסרט האקס-מן הבא. אני כבר מדמיין את זה עכשיו- "אקס-מן: המקור – הברמן". בחיית רבאק, קוראים לו ספטימוס- תנו לו סרט.
דודו טסה הוציא אלבום חדש לפני כחודש. קוראים לו "בסוף מתרגלים להכל". אני עוקב אחרי מוזיקה מקומית כל הזמן, קורא חדשות ראיונות וכדומה אבל מעטים האומנים שאני מחכה בקוצר רוח לחומרים חדשים שלהם- דודו טסה הוא אחד מהמעטים הללו.
