25 ביוני 2009

שליחות קטלנית בין כוכבים, ג'יי ג'יי אבראמס ומקג'י 2009

אני לא אהיה צבוע ואעמיד פנים שתופעת ההמשכונים ההוליוודיים היא חדשה. אבל בהחלט נדמה שאנחנו בעידן בו הסיקוולים\פריקוולים\ספינאופים\רימייקים תופסים חלק נרחב יותר ויותר בלו"ז ההקרנות. השבוע ראיתי שני סרטים מזן זה: מסע בין כוכבים" (שאני לא אתעכב על זה שקראו לו בעברית "סטארטרק", כן. ככה, בלי רווח) ו"שליחות קטלנית ההתעוררות", כל אחד מהם נקט בגישה שונה להמשך הסדרה שלו והיה מעניין לראות את ההבדלים.

ההבדלים מתחילים כבר עם מבט בצוותי השחקנים. הכוכב הכי גדול שאבראמס ליהק הוא זאכרי קווינטו, סביר שהשם הזה לא אומר כלום להרבה אנשים אבל ברגע שהם ייראו אותו הם יגידו "אאה.. ההוא מגיבורים". הליהוק של קווינטו כספוק הוא גאוני- הוא באמת דומה בצורה מחשידה ללנארד נימוי והוא גם פנים חדשות. מה לעשות- בהוליווד יש כוכבי טלוויזיה ויש כוכבים אמיתיים ולא קל לעבור ממדיום למדיום.

סביב קוינטו פיזר אבראמס את כריס פיין, את ג'ון צ'ו (הידוע כהארולד, מה שהופך אותו בעיניי לשחקן הכי מפורסם בסרט) ואת סיימון פג (מתהילת "Shaun of the Dead") בקיצור- לא בדיוק הקאסט של "אושן 11", אבל עם קריצה חזקה לקהל החנונים שאומרת- לא לדאוג, אנחנו מבינים עניין.

להגנת מקג'י אני אגיד שהוא ליהק שני אלמונים יחסית בתפקידים ראשיים. אנטון ילצ'ין שעושה תפקיד מעולה גם ב"מסע בין כוכבים" בתור צ'קוב, לוהק כאביו בן ה16 של ג'ון קונור. עם שני סרטים כאלה זה בהחלט הקיץ שלו. סם וורט'נגיטון לוהק כמרקוס רייט, התפקיד שגונב את הפוקוס בסרט. אבל סביב שני אלה מקג'י מלהק צוות של פנים מוכרות ויש יאמרו שחוקות- ברייס דאלס האוורד, הבת של רון, לא הצליחה עדיין להפוך לשם שגור בקרב הקהל למרות שהיא מככבת בסרטים מאז "הכפר" של שאמאלן. מייקל איירונסייד משחק בסרט הזה בדיוק את אותו תפקיד שהוא משחק בכל סרט (המפקד הקשוח), ואיזה מין סרט קיץ זה בלי הליהוק המסורתי של ראפר, כשבמקרה זה "קומון" זכה בתפקיד.

והכי גרוע, ולכן אני מקדיש לו פסקה שלמה, זה ליהוקו של כריסטיאן בייל לתפקיד הראשי. בייל עדיין חם מהופעתו בשובר הקופות "האביר האפל". שם חשבתי שהית' לדג'ר גנב לו את ההצגה. בייל הגיע לככב בסרט הזה וכאן וורט'ניגטון גונב לו את ההצגה. הבנתי משהו כשראיתי את שליחות קטלנית– בייל הוא שחקן מחורבן, לפחות בסרטי אקשן מזן זה, הוא פרווה לחלוטין. הוא לא מסוגל להחזיק גרם של נוכחות על הכתפיים השריריות שלו. אף אחד לא גנב לו את ההצגה בסרטים האלה, הוא פשוט לא היה מספיק טוב כדי להיות מרכז תשומת הלב. ולסיום ההתלהמות שלי- דחיל ראבק, דיי עם הקול הגרוני המעצבן הזה.

ההבדל השני הכי בולט לעין הוא הגישה לסיפור. מקג'י ממשיך את באופן ישיר את העלילה של שלושת הסרטים הקודמים בסדרה בעוד אבראמס החליט לנקות את הפלטה ולהתחיל מחדש, בלי עול ההמשכיות.

דוגמא לזה היא כבר בשמות הסרטים. ככל שמספר הסרט עולה ככה יותר ששים באולפנים להסתיר את זה. אבל בעוד ששליחות קטלנית הקודם נקרא בפשטות "3" החדש נקרא "התעוררות" (ובאנגלית "הגאולה") שמרמז על ההמשך של הסיפור. לעומת זאת, במקום להיות "מסע בין כוכבים 11" אבראמס מוותר אפילו על כותרת המשנה וקורא לסרט פשוט "מסע בין כוכבים".

התוצאה של "אתחול" הסיפור של "מסע בין כוכבים" היא זה שאבראמס יכול לעשות מה שהוא הכי טוב בו- סיפור סבוך, צילומים תזזיתיים, אקשן ללא הפסקה ובקיצור- סרט קיץ. בלי העמדת פנים ובלי התנצלויות למעריצים הנזעמים של המותג, שטענו שהוא זרק לפח את כל מה שהגדיר את מסע בין כוכבים והפך את המותג האהוב עליהם לשכפול של "מלחמת הכוכבים"- סרט הקיץ המקורי. התעוזה של אבראמס לצאת מול המעריצים הפנאטיים של המותג השתלמה לו- "מסע בין כוכבים" הוא הסרט הכי מצליח בסדרה מזה שנים וגם זה שהרוויח הכי הרבה כסף (ונתעלם לרגע מזה שזה גם הסרט הכי היקר בסדרה אי פעם).

לעומת זאת "שליחות קטלנית" הוא סרט משעמם. הוא מתעסק בסיפור של המותג בצורה לא מעניינת, הרי כל מה שקורה בסרט הזה לא רלוונטי- ראינו כבר את הסרט הראשון בסדרה. כל איום שיש על התוכנית מהסרט ההוא לא יכול להתגשם ולכן הסרט מתרחש בואקום של סיפור, אז למה מתייחסים אליו כל כך הרבה? לא הרגשתי בסרט אפילו לשנייה אחת חרדה לחיי הדמויות השונות (חוץ מזה שקיוויתי שיהרגו כבר את כריסטיאן בייל) וההתעסקות בסיפור כל כך העסיקה את הבמאי שבקושי יש סצנת אקשן אחת ראויה בזבלון הזה.

אני חושב שברור למה אני חותר- "מסע בין כוכבים" הוא סרט מהנה, כזה שגורם לך לאכול פופקורן כמו חזיר ולצאת מהאולם כשאתה מתלהב כמו ילד, ואני אישית ראיתי את זה קורה לגבר בן 60. לעומתו "שליחות קטלנית 4" תוקע עוד מסמר בארון של המותג שנועד לכליה מאז שארנולד עבר לחיים הפוליטיים.

כמובן שיכולתי לסכם את כל הביקורת הזאת בדבר אחד- המפיקים של "מסע בין כוכבים" שכרו את ג'יי ג'יי אבראמס. במאי שכל מה שהוא נוגע בו מצליח (חוץ מכשפליסיטי הסתפרה...). בעוד המפיקים של "שליחות קטלנית" שכרו את מקג'י, במאי שמייצר סרט מחורבן אחרי סרט מחורבן- כשפסגת היצירה שלו זה הגרסא הקולנועית ל"מלאכיות של צ'ארלי". ברור שכל אולפן ידע למה הוא מכוון.

18 ביוני 2009

הנוכלים בלום, ריאן ג'ונסון 2009

את "הנוכלים בלום" הלכתי לראות עם שלושה חברים, האולם היה מלא למחצה. כשהסרט נגמר והמסך ירד הייתה לי תחושה שוקעת שאני היחידי באולם שממש אהב את הסרט, כשצירפתי את זה יחד עם המרצה מהאוניברסיטה שאמר לי שזה סרט נוראי הרגשתי במיעוט. החברים שלי מיהרו להסביר לי למה הם נהנו אבל חשבו בכל זאת שזה סרט לא טוב (חורים בעלילה, דמויות לא אכפתיות ועוד) אבל אני בדעתי מחזיק, ויסלחו לי כולם אם אני יוצא אידיוט- אני חושב שזה סרט מצוין.

הסרט, שנקרא במקור "האחים בלום", עוסק לא במפתיע באחים בלום, שני נוכלים שמגולמים על ידי מארק רופלו (בתור סטיבן הבכור) ואדריאן ברודי (בתור בלום הצעיר). השאלה הראשונה שעלתה לי בסרט היא "שאלת המריו". כמו שבסרט המופת "האחים מריו" (עם בוב הוסקינס) התגלה ששמו המלא של השרברב המפורסם הוא מריו מריו ושאחיו הוא לואיג'י מריו, אז האם הצמד שלנו הם סטיבן ובלום בלום? על זה לא נקבל תשובה. הרבה דברים נשארים לא פתורים בסרט הזה, נראה שאת הבמאי, ריאן ג'ונסון (שביים קודם לכן את "בריק"), פחות מעניינות תשובות.

הסרט נפתח בפלשבק לילדותם של סטיבן ובלום ומבנה את זה שסטיבן הוא נוכל גאון שמרגיש שהעוקצים שהוא כותב הם סיפורים, ושבלום בהיותו האח הקטן נגרר אחריו ומרגיש לא מסופק מהדמות הרומנטית טראגית שאחיו תופר לו בכל פעם. זאת לא ההתחלה הכי טובה לסרט, בעיקר כי יש קריין עם קול ממש מעצבן. דומה לקריין ב"החיים על פי נד" (Pushing Daisies) רק הרבה פחות חינני. ג'ונסון מתעקש עם קריינות גם בתחילת ההווה של הסרט אבל האלמנט הזה נעלם מהר, ותודה לאל על כך.

ההווה של הסרט מוצא את סטיבן ובלום כנוכלים מהרמה הגבוהה ביותר יחד עם שותפתם השותקת "בנג בנג"- סיילנט בוב משודרגת ואסייתית המגולמת על ידי רינקו קיקוצ'י (שהתפקיד היחיד שלה במערב עד כה היה ב"בבל" וגם שם דמותה לא דיברה). אחרי מבצע מוצלח בלום מכריז שהוא פורש, שהוא לא יודע מי הוא ומה אמיתי כבר מרוב שהוא משחק דמויות, בלום רוצה "חיים לא כתובים". תוך זמן קצר סטיבן מוצא נוכלות אחרונה ש"תסדר" אותם ואולי תיתן לבלום את מה שהוא מחפש.

הנוכלות הנ"ל היא לעבוד על פנלופי, מיליונרית בודדה ואקסצנטרית. משם העלילה הולכת ומסתבכת, ומסתבכת, ומסתבכת. מאוד מהר מצאתי את עצמי מפקפק בכל משפט שיוצא לכל דמות מהפה. כל הדמויות עוטות דמויות שמשחקות דמויות כל הזמן. ג'ונסון לא טורח להבהיר לצופה בשום שלב מה בדיוק האמת, מה שלדעתי הוא עושה בכוונה. אני מרגיש בנוח להגיד שהסרט עוסק במה היא האמת, באיך יודעים מה אמיתי ובמה משוחק. ג'ונסון מחזק את האפקט הזה בכך שהוא משאיר את הקהל כל הזמן תוהה "רגע, הוא מתכוון לזה? הוא אוהב אותה? או שזה חלק מהעוקץ?".

מה שהיה מצחיק בפתיחת הסרט זה העובדה שכשראיתי את האחים הצעירים הייתי בטוח שהילד שמשחק את סטיבן הצעיר ממש דומה לאדריאן ברודי ושזה שמגלם את בלום נראה כמו מארק רופאלו. כשהסרט חזר ל"הווה" ממש הופתעתי שזה היה ההפך. האפקט הזה השאיר עליי חותמת ברוב הסרט כשחשבתי כל הזמן "ברודי יכול לשחק את התפקיד הזה יותר טוב...". למרות שגם עם הלך הרוח הזה שלי עדיין נסחפתי בסיפור ששני אלה טווים, רופאלו וברודי מצליחים לתפוס את הדינאמיקה המשפחתית בצורה מושלמת. ברודי כבר הוכיח שהוא טוב בזה עוד ב"רכבת לדג'רלינג" המצוין של ווס אנדרסון, שגם שם הוא שיחק צלע משפחתית בצורה אמינה.

ואם כבר הזכרתי את ווס אנדרסון אז אפשר להגיד שהסגנון של "הנוכלים בלום" מאוד מזכיר את הסגנון המיוחד בסרטים של אנדרסון. ספציפית את הסרטים היותר מוקדמים שלו כגון "ראשמור" ו"משפחת טננבאום". ג'ונסון קצת פחות טוטליטארי מאנדרסון, מה שיוצר תחושה יותר פרועה בסרט שלו לעומת השוטים המוקפדים כל כך בסרטיו של אנדרסון. הפראות הזאת עוזרת לג'ונסון להימנע מתיוג כחקיין אנדרסון (מה שקרה לנוח באומבך עם "The Squid and the Whale" המשעמם וחסר האופי).

רוב הפראות בסרט מגיעה מכיוונה של רייצ'ל וייז שמגלמת את פנלופי. אף פעם לא ממש שמתי לב לוייז אבל היא זוהרת בתפקיד הזה. פנלופי מרגישה במשך רוב הסרט כמישהי שיושבת בהצגה וצועקת הערות אל הבמה. היא מרגישה חיצונית כמעט לסיפור, כדוגמא היא כל הזמן מאבחנת את "התסריט" שסטיבן כתב לעוקץ עליה. היא מאתרת בשניות את האזכורים הספרותיים העדינים שהוא שזר בגאווה בנרטיב שלו, זה מרגיש שהיא אוטוטו עולה על התרמית שלהם. בלום אומר לסטיבן ברגע מסוים ש"זה מרגיש כאילו היא יודעת הכול" וזה באמת נראה כאילו פנלופי קיבלה הצצה לתסריט.

פנלופי היא במידה מסוימת דמות ארס-פואטית, מודעת לסיפור שהיא חיה. גם מסביבה הארס פואטיות תופסת חלק נרחב בסרט. לדוגמא- בשלב מסוים בסרט מתרחש פיצוץ לא מתוכנן ודי רציני במבנה היסטורי, ג'ונסון מיד חותך אל תייר בודד שעומד על גשר מרוחק ומתעד את הרגע במצלמתו, ג'ונסון כמו אומר שהרגע הזה קיים כי צילמו אותו. אבל הרמיזות הללו לכל אורך הסרט לא מתפתחות בשום שלב לאיזושהי אמירה משמעותית לגביי האמת, החיים, הקולנוע ומה שביניהם וזו החולשה הגדולה של הסרט. חולשה שאני מוכן לסלוח עליה עקב המסע המוצלח שהסרט העביר אותי, אני יכול לחיות בלי מסר מדי פעם. ואם הולכים אז לא לצפות לסוף קוהרנטי, כן? לחיים יש סוף קוהרנטי? לא. אז גם לסרטים מותר מדי פעם.

הסרט פתח במספר אולמות מאוד מצומצם בארה"ב וכולי תקווה שהוא יתרחב, כאן בארץ (ואולי בזכות המפיק הישראלי רם ברגמן) הסרט מוקרן בכמות נאה של אולמות. כדאי לראות אותו, זה סרט מקסים. וגם מי שלא יתחבר לאחים ולמוזרויות שלהם יוכל למצוא מזור בהומור המוצלח, בצילום המהמם וברייצ'ל וייז (וכדי לא לצאת שוביניסט, גם אדריאן ברודי דיי חתיך).

11 ביוני 2009

לנו אובריאן פאלון- חילוף משמרות 2009


אז סוף סוף זה נגמר, משחק הכיסאות המוזיקליים שהתחיל לפני שלושה חודשים עם עזיבתו של קונאן אובריאן את תוכנית הלייט נייט שלו. קונאן עזב כידוע כדי להחליף את ג'יי לנו בתוכנית הלילה המרכזית. את קונאן החליף בתורו ג'ימי פאלון, קומיקאי בוגר "סאטרדיי נייט לייב". בשבוע שעבר סוף סוף ירד ג'יי מהכיסא, אחריי שבע עשרה שנים בתפקיד, ויום אחר כך קונאן התחיל את הכהונה שלו. אז עכשיו האבק מתכניות הפרידה הדומעות והתוכניות הראשונות המתוחות מתחיל לשקוע, בוא נראה מה יצא לנו מכל הסיפור הזה.

בארץ תוכנית הדיבור הלילית אף פעם לא תפסה. לגידי גוב זה הלך לא רע בזמנו, אסף הראל התקשה להחזיק מעמד שנתיים והמחליף שלו, ליאור שליין, מחזיק את התוכנית די בכוח, כשהוא מודה בתקשורת שלמרות הרייטינג הבינוני זה תמיד היה החלום שלו להנחות תוכנית כזאת. בארצות הברית המצב קצת שונה. תוכניות שכאלה הן מוסדות, דינוזאורים מהעידן הישן של הטלוויזיה, עוגנים בלוחות המשדרים של הערוצים השונים וכל החלפה של "עוגן" שכזה היא עניין גדול.

עזיבתו של לנו (למרות שגם היא רק וירטואלית שכן הוא מקבל משבצת יומית חדשה בפריים טיים) היא חכמה. אחרי שבע-עשרה שנה בתפקיד, לנו כבר נראה עייף. הרבה זמן זה נראה כאילו הוא עובד על אוטומט. השינוי העתידי הוכרז כבר לפני חמש שנים ומרגישים שג'יי חיכה ליום הזה ולא ממש ביכה את זה שהוא לא ישבור את השיא של ג'וני קרסון, כשלנו בקושי עבר את חצי הדרך ל-30 השנים של קרסון על הכסא.

תוכנית הסיום של לנו הייתה די מנומנמת. מורכבת ברובה מקליפים של הצחקות מהעבר כשהאורח הוא קונאן, המחליף שלו, שנראה מודע לגודל המעמד. מה שיצר ראיון מצחיק, ולא מהסיבות הנכונות- שני החבר'ה הם מנחים וכל הזמן (ובטעות) הם התחלפו בתפקיד- קונאן מתחיל להציג קטע וידאו ואז לנו קוטע אותו כדי להציג את אותו קטע וידיאו. התוכנית הסתיימה בכך שלנו שוכב על רצפת האולפן כשמאחוריו כל הילדים שנולדו לצוות ההפקה בשנות הפעילות. למה הוא שכב? כנראה כי כבר לא היה לו כוח לעמוד.

התוכנית של אובריאן לעומת זאת שמרה עדיין על רמה גבוהה ומרגישים ש-שש עשרה השנים על הכסא לא עייפו את הג'ינג'י התמיר אפילו קצת. בפרק הסיום ראו שקונאן מתרגש באמת לעזוב והיה קשה שלא להתרגש קצת איתו. למרות שאפילו עם כל הרעש בעיתונים, לנו כאן בארץ השינוי הזה לא ממש משנה- תוכניות הלילה מעולם לא שודרו כאן בשעה בה הן משודרות בארה"ב ולי זה לא ממש משנה שקונאן משדר באמריקה בעשר במקום באחת-עשרה (אצלנו זה ב"יס קומדי", החל משמונה בערב). מה גם ש"תוכנית הלילה" שלו לא כל כך שונה בינתיים מ"תוכנית הלייט נייט" שלו, שזה כמובן לא דבר רע.

יש שני הבדלים בולטים בין התוכנית הישנה של קונאן לחדשה. ההבדל הראשון הוא העובדה שעכשיו חצי מהבדיחות עוסקות במעבר של קונאן לקליפורניה, כולל לבקש טיפים לחדשים בעיר מכל מרואיין שישב לו בינתיים על הספה. אבל אני בטוח שההומור הטיפשי הזה ידעך במהרה ויחזור להומור הטיפשי אליו אנו מורגלים ואוהבים. למרות שיהיה מעניין לראות כמה זמן יוכל קונאן להמשיך עם הבדיחות האהובות עליו בסגנון "אני גרוע ולמה רואים את התוכנית שלי" עכשיו כשהוא מנחה את אחת התוכניות הכי נצפות בעולם.

ההבדל השני בין התוכניות, וזה שיותר מבאס אותי בינתיים הוא חזרתו של אנדי ריכטר לתפקיד הסייד-קיק. ריכטר עזב את צידו של אובריאן בשנת 2000 כדי לככב בכל מיני סיטקומים כושלים למחצה והתחושה היא שהוא חזר כדי הוא צריך את הכסף. עכשיו חותכים אליו אחרי כל כמה בדיחות וקונאן צריך לשאול אותו מה דעתו עליהן. אותי ריכטר לא מצחיק בכלל, ובמעמד הכוכב הדועך שלו הוא דורש יותר מדי תשומת לב, אז מבחינתי הוא רק גורע.

ההפתעה האמיתית מכל המהלך הזה היא הגילוי של ג'ימי פאלון. זה לא שלפני ה"לייט נייט" הוא היה אלמוני, אבל משהו בחזות הזחוחה תמידית שלו ב"סטארדיי נייט לייב" תמיד עצבן אותי. יעידו חברים שלי שאני חזיתי לפני עזיבתו של קונאן שפאלון הולך להרוס את התוכנית. יצאתי טמבל (זה בסדר, לא פעם ראשונה). פאלון התגלה מחדש בתוכנית הלילה שלו, דבר ראשון- הוא סופר חנון. הוא מספר בדיחות טוויטר על בסיס יומי וכל כמה זמן הוא מתחיל לשוחח ארוכות עם אורח על משחקי וידאו. בתור חנון זה משהו שמדבר אליי, במיוחד כשברגעים האלה פאלון פונה למצלמה ואומר שהוא מתנצל בפניי הקהל "הרגיל".

מעבר לחנוניותו, פאלון מנסה לחדש קצת את הפורמט הכל כך קבוע של תוכניות מסוג זה. הוא נוהג לשחק משחקים עם האורחים, להכריח אותם לשיר ואפילו לצלם איתם מערכונים- באחד מפרקי השבוע התארחו יחדיו גם פול סיימון וגם סטיב מרטין (סט מרשים בהחלט) ושניהם השתתפו במערכון, לגרום לפול סיימון ללבוש פיאת אלביס כבר מזכה את פאלון בנקודות אצלי. עוד דוגמא לסגנון של פאלון הוא הראיון שלו עם מארק פול גוסלר, השחקן ששיחק את זאק בסדרת הקאלט "הצלצול הגואל". הראיון היה ראיון סטנדרטי בו גוסלר קידם את הסדרה החדשה שלו, רק מה? במשך כל הראיון הוא שיחק את זאק, שהפך לשחקן אחרי התיכון ושינה את השם למארק פול גוסלר כי באיגוד השחקנים כבר היה זאק מוריס אחד, צריך לראות כדי להבין.

כבונוס מעולה, להקת הבית של פאלון היא ה"רוטס", להקה מעולה ומוערכת. בחלק גדול מהלילות האומן המוזיקלי היומי מלווה ע"י ההרכב, מה שיוצר תחושה של אירוע מיוחד ומבדיל את התוכנית של פאלון מהמופעים המוזיקליים הסטנדרטיים לז'אנר וגורם לאנשים להתמיד עד סוף הפרק. מי לא היה רוצה לראות את ה"ביסטי בויז" מנגנים עם ה"רוטס"?

שאלתי בפתיחה מה יוצא לנו מכל זה? והתשובה היא ג'ימי פאלון. טוב שלנו עזב, ובכל מקרה הוא חוזר לתוכנית פריים טיים בעוד כמה חודשים, אולי אפילו עם אנרגיות מחודשות. מהמעבר של אובריאן אני עוד קצת מודאג, בינתיים זה לא ברמה של התוכנית הקודמת שלו, אבל אני סומך עליו שיחזור לעצמו. אז בעיקרון כלום לא השתנה- לנו עדיין יהיה לפניי קונאן, רק יותר מוקדם. הרשת פשוט הרוויחה עוגן חדש עם התוכנית של פאלון, שנראה לי שתמשיך את המסורת של אובריאן ואולי גם תיצור מסורת משל עצמה.

4 ביוני 2009

ברי סחרוף ורע מוכיח - "אדומי השפתות" 2009


אבן גבירול הוא לא רק רחוב. למרות שבטח אחוז ניכר מבני הנוער לא יודע את זה. זה בטח לא כזה מעניין אותם, ואני לא מאשים אותם, למה שהם יתעניינו באבן גבירול אם המורה שלהם לספרות יספר להם עליו? או אם אני אספר להם עליו? לא שלי יש ידע נרחב בנושא, גם לי היה פעם מורה לספרות... אז עכשיו ברי סחרוף אסף את רע מוכיח ויחדיו הם הלחינו חלק מהשירים של אבן גבירול. אם לברי סחרוף הנוער לא יקשיב אז זה אבוד.

פסקת רקע הכרחית- אבן גבירול היה משורר ופילוסוף יהודי שחי בספרד במאה ה-11. הוא התייתם בגיל צעיר ומת עצמו בשנות השלושים לחייו, כשהוא לא מותיר אחריו לא אישה ולא ילדים. מה שהוא כן הותיר לעולם הם אוסף כתבים ושירים, חלקם הגדול בשפה העברית, לה הוא חידש והוסיף רבות- אנחנו חייבים לו את המילה "נגמר" לדוגמה, שזכתה לביקורת מוחצת כשהוא טבע אותה. בסוף היא תפסה...

עוד פסקת רקע, קצת פחות הכרחית- הדיסק הזה הוא תוצר של הופעה משותפת של סחרוף ומוכיח מפסטיבל העוד ב-2007, בו הם ניגנו משירי אבן גבירול. המופע הבודד קיבל ביקורות נלהבות וטוקבקים ברחבי הרשת דרשו דיסק, סחרוף ומוכיח החליטו להיענות.

פרוייקטים מזן זה הם לא דבר חדש כאן בארצנו. מאור כהן שר בודלר, יהודית רביץ ואבי בללי עושים את רביקוביץ. אהוד בנאי שר זמירות, הפרוייקטים הללו לרוב מתקבלים בביקורות חיוביות מאוד אבל יחד עם זאת הקהל מחכה לאלבום "האמיתי" של היוצר, בו הוא שר שירים מפרי עטו. אבן גבירול וזמירות זה הרי מוזיקה "רצינית" מדי. וחוץ מזה למי מלבד מאור כהן יהיה כוח לארגן מופע עם השירים מהפרויקט ולרוץ איתו בהופעות? ככה הפרויקטים האלה נמוגים מהר מדי מהתודעה.

אני חייב להתחיל ולדבר דווקא על האריזה של הדיסק, כי זה טעות לקרוא למוצר הזה "דיסק". בעבור 70 השקלים שלי קיבלתי ספר. הדיסק מרגיש במידה רבה, כמו בונוס. הספר מכיל מאמר קצר על חייו הקצרים של המשורר, את הטקסטים של השירים ולכל טקסט מצורפת פרשנות. המאמר והפרשנויות הן מעטה של פרופסור חביבה פדיה, שכל הטקסטים שלה כאן מאלפים ועוזרים להבין את העולם בו היצירות האלה נכתבו ואת דמותו העצובה לעיתים של אבן גבירול, שחיי כל חייו מתחת צל המחלה שתהרוג אותו בסופו של דבר.

אבל כל אליה וקוץ בה. נדמה שגם המפיקים של המארז ראו את הדיסק כבונוס, כשהם תוקעים אותו בשרוול קרטון שמודבק על הכריכה של הספר- השרוול קשיח וקשה להוציא את הדיסק בלי להרגיש, ואני מתנצל על הביטוי, שאתה שורט את "האמ אמא שלו", ודיסקים כידוע הם עם רגיש. מעצבן בהחלט. ככה הדיסק הזה משמש כדוגמא לאיך שומרים על צידוק לרכישת דיסקים בעולם של הורדות ובו זמנית דוגמא ללמה בדיוק אנשים מורידים מוזיקה.

סחרוף ומוכיח בחרו 12 טקסטים של אבן גבירול ויצאו לקרב אותם אל העם בציון, משימה שהם מצליחים בה חלקית בלבד. הדיסק נפתח חזק כשארבעת השירים הראשונים הם מהמוצלחים בו. השיר הפותח את האלבום, "בחייכם אדומי השפתות", מכיל רק ארבע שורות מהטקסט של אבן ובגלל זה לסחרוף ומוכיח הייתה יד חופשית עם העיבוד, ללא הגבלות טקסטואליות. הם בחרו להתחיל את הדיסק הם הרגשה של מועדון הופעות, מחיאות כפיים, שריקות וכדומה, ועם עיבוד שהייתי מגדיר בקלילות כמסורתי, עם העוד ברקע. אך כבר ב"מליצתי בדאגתי הדופה", השיר השני, הצמד מדגיש שהדיסק הולך להיות מגוון כשהשיר נפתח בצלילים האלקטרוניים שסחרוף כל כך אוהב.

"ובכן היה לאין" הוא השיר ה-5 באלבום והא מסמן את נפילת המתח אחרי השירים הטובים בהתחלה. החל מהשיר הזה האלבום קופץ קפיצת ראש מאלבום מצוין לאלבום בינוני. כשקוראים את הערותיה של פרופ' פדיה מבינים שמדובר בשיר שמונה אלבפתית את הדברים שאבדו יחד עם חורבן בית המקדש, כלומר- "לא ארמון ולא בירה, לא גזית ולא דירה לא היכל ולא ווים" וכן הלאה וכן הלאה. בזמן השיר בעיקר שאלתי את עצמי "נו, אז מה כן?". השיר נמשך חמש וחצי דקות, עם לחן מונוטוני ולא משתנה ברקע, זה מרגיש כאילו החבר'ה קצת לא ידעו מה לעשות עם הטקסט התבניתי והשכלתני של אבן.

זה לא השיר היחידי שבו נדמה שהצמד התקשה עם הטקסטים של המשורר. חלק מהטקסטים ארוכים מאוד והלחן מרגיש כפוף לטקסט, מה שיוצר שירים נסחבים ומשעממים. "שער פתח לדודי" סובל משני הכיוונים כיוון שהוא אחד משני השירים היחידים שנשארו עם לחן עממי ולא הולחנו ע"י הצמד. הלחן עצמו יפה, אבל הבחירה ללכת על עיבוד מינימאלי, של גיטרה אקוסטית ומעט סינתיסייזר, מרגישה כאילו הם לא רצו להתעסק, או "ללכלך" את הלחן המסורתי. המינימליזם יחד עם הטקסט הנמרח קצת (כנראה גם פעם התקשו להלחין את אבן) גורם לשיר להרגיש קצת לא שייך לדיסק.

יש עוד כמה שירים מוצלחים באלבום. כמו "שוכני בתי חומר", שמוכיח שרוחניקיות קיימת כבר לפחות אלף שנה בעזרת שורות כמו- "פקח עינייך וראה מאין בואך ואנה מוצאך?". ו-"שלום לך דודי"- השיר השני עם הלחן העממי, רק שאותו לקחו סחרוף\מוכיח ועשו לו עיבוד מוצלח, כשהם מוסיפים אלמנטים מעניינים, כמו מרימבות למשל. מה שמבליט את היופי של הלחן העממי במקום לשטח אותו.

אבל למרות אלה, סה"כ האלבום מאכזב, ממש רציתי לאהוב אותו, זה הרי ברי סחרוף והוא אחד מאלילי הגיטרה היחידים שיש לנו כאן. אבל למרות מירב מאמציי, מצאתי את עצמי מאזין בעיקר לארבעת השירים הראשונים. את הספרון לעומת זאת, קראתי כבר מספר פעמים. אז אולי הדיסק הוא לא הייצוג הכי טוב לטקסטים של אבן-גבירול, אבל הוא עוזר לצ'חצ'חים בורים כמוני לגלות אותו ובימינו גם זה משהו.