דני הוליווד, עונה שנייה

להודות שאני צופה בעונה השנייה של דני הוליווד זה דיי מביך, זה אפילו מאוד מביך. אבל למה בעצם? למה השתרשה התפיסה שטלנובלות (או דרמות מוזיקליות יומיות כמו שיס מתייחסת אליהן) הן ז'אנר נחות, שאם אתה לא עקרת בית משועממת זה חטא קרדינלי לצפות בהן? צפייה בפרק של דני הוליווד דיי עונה על השאלה הזאת.

דני הוליווד היא סדרת דרמה מוזיקלית יומית (אהמ...טלנובלה...אהמ...) העוסקת במעלליו של אותו הדני בכותרת. הטוויסט של הסדרה נובע מכך שהיא מבוססת על קונספט פנטסטי (מלשון פנטזיה, לא מלשון מצוין)- העונה הראשונה סבבה סביב דמותה של גאיה טראוב, דניאלה, עיתונאית חוקרת שמוצאת מזוודה שמאפשרת מסע בזמן. היא נוסעת לחקור את היעלמותו המסתורית של הכוכב הישראלי הגדול בשנות ה-60, אותו דני הוליווד (בגילומו של רן דנקר). כמובן שבמהלך העונה היא ודני מתאהבים, אבל מגלים שיש לו בן שהוא לא ידע עליו. אהבתם מתגברת על המכשול והם חוזרים ביחד לשנות האלפיים (מה שמסביר את ההעלמות שלו). כל זה רק כדי שדניאלה תחטוף כדור כדי להציל את דני בסוף העונה.

את כל זה למדתי מהחמש דקות הראשונות של העונה השנייה, שנפתחת עם האבל של דני על אובדן אהובתו. כשהעלילה נעה סביב גילויו שהבן שלו, מושיקו, נרצח בשנות השמונים (גם הבן שלו היה, כמובן, כוכב רוק) והנסיעה שלו לאותה תקופה במטרה להציל אותו. בינתיים דני פגש את עופרה, אמא של דניאלה המנוחה, שנראית בדיוק כמו הבת שלה (ככה שמרו את גאיה טראוב בסדרה) והם כמובן כמעט והתמזמזו. עם רומי אבולעפיה, החברה של מושיקו, הוא כן הספיק להתמזמז. להגנתו אגיד שהוא לא ידע מי היא בזמן המזמוז. אל תסתכלו על דני ככה, הוא לא כזה.

אני אהיה כן לחלוטין: גאלה קוגן, היא הסיבה העיקרית שהעברתי לערוץ 16 (יס סטרס ישראלי) בפעם הראשונה, כשרומי אבולעפיה משמשת כתמריץ משני. קוגן תמיד נשאה חן בעיניי ותמיד שמחתי כשהפרסומת לדיוטי פרי בה היא כיכבה כרותי (שקונה בדיוטי...) שודרה, הייתי סקרן אם היא באמת יודעת לשחק ואם היא יותר מפרצוף יפה. את התשובה לא קיבלתי מדני הוליווד, אף אחד לא נדרש שם ממש לשחק...

אני חש צורך להדגיש שאני לא מלכלך על יכולות המשחק של אף אחד. רומי אבולעפיה הוכיחה את עצמה מזמן ב"שבתות וחגים", טראוב עשתה תפקיד מוצלח ב"במרחק נגיעה" ושני הסרטים הראשונים שדנקר שיחק בהם התקבלו לקאן. אני לא חושב שאף אחד מהם צריך את האישור שלי. זה פשוט מרגיש שהם לא ממש מתבקשים לשחק כאן. תהיו יפים ותקריאו מהדף, כל אחד צריך להתפרנס.

קוגן משחקת את אוסי, הסוכנת של הלהקה של מושיקו, פאם פאטל קלאסית שמנהלת רומן עם מושיקו מאחורי הגב של רומי אבולעפיה המסכנה שבטח חושבת "בשביל זה חזרתי מלונדון?" העלילה מכילה עוד בערך ארבעים קווי עלילה אבל אלה העיקריים. איכשהו גם עם כל השפע הזה ומגוון האופציות הנרטיביות הסדרה עדיין בנויה על סצנה אחרי סצנה של אנשים שיושבים ומדברים, שזה למיטב הבנתי, מאפיין חשוב של הז'אנר.

והם יושבים ומדברים בהרבה מקומות. במועדון האקווריום, לדוגמא. גם במק-דיוויד, אחח הנוסטלגיה... וגם בדירה של מושיקו, ובדירה של עופרה... או, וגם באולפן ההקלטות. מה שאני מנסה להגיד כאן בעדינות זה שכל הסדרה, ללא יוצא מן הכלל, מתרחשת באולפן. ככה הם חסכו לעצמם לעשות שיחזור של העיר בשנות השמונים. אני בהחלט מפרגן לחיסכון, במיוחד בימיי מיתון כשלנו, אבל רק לי זה מוזר שמק-דיוויד זו המסעדה היחידה בתל אביב?

לזכות הסדרה ויוצריה אני אגיד שקונספט המסע בזמן הוא מקורי ומאפשר להם לעשות עם הדמיות מה שהם רוצים, כשהסוגה של התכנית זורקת את המופרכות מהחלון. באחד הפרקים לדוגמא, ישבו שתי דמויות שבאו עם דני משנות האלפיים לשנות השמונים, התחשק להם קפה, אז אחד מהם קפץ למזוודה הנוסעת בזמן וחזר תוך עשירית שנייה עם קפה מארומה- חברו ציין שהוא שכח את הסוכר, אז במקום ללכת למטבח ולקחת סוכר מגעיל משנות השמונים הראשון קפץ חזרה למזוודה והביא סוכר מבית הקפה, וגם פלייסטיישן שלוש, שיהיה מה לעשות...

מעבר לבדיחות טיפשיות מזן זה הקונספט מאפשר פרודיות (מופרכות לא פחות) מכל סוג, פרק אחד דני מחליט לעזוב את שנות השמונים ליעד רנדומאלי (כי נמאס לו מחייו המסובכים) ולאן הוא מגיע אם לא לטיטניק, שם שוחזרה בדקדקנות סצנת הציור המפורסמת מהסרט. הקונספט מאפשר לכותבים הרבה חופש לגביי העלילה והמיקומים וזה נחמד גם אם הם לא משתמשים בחופש הזה רוב הזמן.

הסדרה מאוד מודעת לעצמה, היא יודעת למה הקהל מצפה ולכן הסדרה לא מסתמכת על עלילה מתוחכמת אלה על צוות השחקנים שהם קיבצו. האמת? זה עובד. רן דנקר נראה כמו בחור נחמד, כל פעם שהוא מופיע על המסך אני חושב לעצמי "נראה לי שיכול להיות נחמד לשבת איתו על בירה..." וזה דיי מחזיק את הסדרה. וזה לא רק דנקר כמובן. כל השחקנים נראים כמו חבר'ה נחמדים ונורא קל לדמיין כמה מצחיק לצלם את הסדרה הזאת- הסדרה נותנת את האשליה שאתה מכיר את האנשים האלה ושהם יכולים להיות חברים שלך, שזה בכלל לא משהו רע למכור לצופים.

אני חייב לציין את הפתיח של הסדרה (קישור), הפתיח מצליח לעשות מה שהסדרה עצמה לא מצליחה רוב הזמן, הפתיח גורם לשנות השמונים להראות כיפיות. למרות שהוא מורכב מכמה במות על גלגלים ומסך ירוק הפתיח נראה יקר, משהו שממש אי אפשר להגיד על הסדרה. ההסתחבקות עם הצופים מגיעה גם לפתיח, כשקליפ הסיום הוא מאחורי הקלעים של הצילומים שלו, עם שוטים של השחקנים משתעשעים וצוחקים. טוב, הם השקיעו בזה כסף, זכותם להוציא מהיום צילום הזה גם סגיר.

"דני הוליווד" התחילה כסדרה שתחליף את השיר שלנו (שנגמרה עם עונתה הרביעית). אבל עכשיו יס השיקו את "תיכון השיר שלנו", המשך דמוי "תהילה" (בלי נינט) למקור. "תיכון השיר שלנו" ו"דני הוליווד" משודרות אחת אחרי השנייה, אחת בשבע וחצי והשנייה בשמונה ועשרים . כך נוצר מצב שיס ממתגים את "דני הוליווד" כטלנובלה למבוגרים לעומת "תיכון השיר שלנו" עם שעת השידור המוקדמת יותר. אני לא מוצא סיבה אחרת למה שישיקו שתי טלנובלות מוזיקליות יומיות בו זמנית, אבל אני לא חושב שהמיתוג הזה נכון. אני דיי בטוח שהקהל של "תיכון השיר שלנו" הוא אותו קהל של דני עצמו.

הסדרה יודעת מה היא והחוסרים שלה הם חוסרים ידועים של הז'אנר לו היא שייכת (תסריט מופרך, משחק לא מדהים וכו'). רק תלונה אחת אני יכול לציין בלב שלם. בתור מוזיקאי חובב- בזמן שהדמויות שרות שיר, תפסיקו לצלם את הידיים שלהם על הגיטרות. זה ברור שהם לא יודעים לנגן וחלק מהשחקנים אפילו לא טורחים להעמיד פנים, סתם אוחזים בגיטרה כמו בבול עץ. גם ככה הסיפור מופרך, לא צריך לשבור את מעט האמינות שיש לכם.

אם אין לכם מה לעשות, אתם בהחלט יכולים לשבת על בירה עם החבר'ה מ"דני הוליווד". אני לא חושב שזו צריכה להיות בושה, כל אדם צריך לכבות את המוח מדי פעם ודני הוליווד... רגע, או... המזוודה הנוסעת בזמן התפוצצה במעבורת הצ'לנג'ר. מה יהיה?! איך החבר'ה יחזרו הביתה? כמובן שדני והחברים רואים את השיגור בטלוויזיה, ממש כמוני - סחבקים או לא סחבקים?

מה בדיוק קרה, בארי לווינסון 2008

זה לא סוד שהוליווד אוהבת להתעסק בעצמה, זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהדבר הראשון שכל סטודנט לקולנוע שומע בלימודים זה "תכתוב על מה שאתה יודע". לרוב דווקא הסרטים האלה מגיעים מיוצרים מבוגרים יותר, כאלה שראו כבר דבר או שניים בקריירה. בנוסף לניסיון שנצבר עם הגיל יש עוד דבר שמצטבר עם השנים וזו תכונה שמתבטאת בבירור בסרטים מזן זה- מירמור. זה הזדמנות מצוינת ליוצרים לרחם על עצמם, וזה בדיוק מה שרוברט דה-נירו ובארי לוינסון עושים בסרטם החדש.

ב"מה בדיוק קרה?" דה-נירו מגלם את בן, מפיק הוליוודי מצליח למדי. הסרט עוקב אחרי שבוע בחייו בו כל הבסיס לקיומו מתערער. הסרט מנסה לפרק את בן ולהרכיב אותו מחדש ותוך כדי כך להראות לנו ממה הוא בנוי- התעסקות אובססיבית בעבודה, יריבויות מקצועיות, נשים לשעבר וכו'.

במהלך אותו שבוע גורלי בן צריך להתמודד עם במאי עקשן שלא מוכן לשנות את סוף הסרט שהוא צילם כך שהאולפנים יאשרו אותו, עם כוכב פסיכי (ברוס ויליס) שמאיים להשבית הפקה שלמה כי הוא לא מוכן להתגלח והכי נורא, החשד שלגרושתו האחרונה (רובין רייט-פן) , בה הוא עוד מאוהב, יש רומן.

בבמאי, בארי לוינסון, היה פעם פוטנציאל גדול ללהיטים, עם סרטים כמו "בוקר טוב ויאטנם" ו"איש הגשם" ברזומה. בשנים האחרונות כוכבו די דעך בהוליווד וכיום הוא חתום בעיקר על קומדיות דרג ב' כמו הפיהוקון "איש השנה" עם רובין ויליאמס מ-2007 והזוועתון "קנאה" עם ג'ק בלק ובן סטילר- סרטים עם כוכבים גדולים שפשוט לא סיפקו את הסחורה. למרות ש"מה בדיוק קרה?" נכתב ע"י ארט לינסון (על פי ספר שלו) יש תחושה שהתסכול המצטבר של לוינסון משתחרר בסרט הזה ושלכן לא הייתה כאן יד מכוונת.

אין בסרט שום תחושה של סדר, הוא מוגדר בIMDB תחת הז'אנרים קומדיה ודרמה. מוזר בהתחשב בעובדה שכמעט אין בסרט דרמה ושיש בו מעט מאוד קומדיה מוצלחת, בעיקר הסצנות (המעטות) עם ברוס ויליס בתפקיד עצמו, שמוכיח הומור עצמי בריא וגונב את ההצגה בכל רגע בו הוא על המסך. החיים של בן מוצגים כלחוצים וכאוטיים, הוא כל הזמן רץ ממקום למקום אבל אין באמת דרמה בסיפור. גם כשהעולם שלו כביכול מתמוטט בן מגיב במין אדישות- הוא כאילו מודע להבלים של מה שהוא עושה, אז אם הוא מודע, למה אכפת לו? אז זהו, שלא אכפת לו. ואם לא אכפת לו, למה שיהיה אכפת לנו? לא נוצרת טיפת אמפתיה לבן והיחס שלו להתרחשויות משאיר אותנו בתחושה שאין משקל באמת לשום אירוע בסרט.

זה סרט של רוברט דה-נירו בכל מובן המילה, הוא עזר להפיק את הסרט באופן עצמאי, כיכב בו והביא את לוינסון. ההתמסרות של דה-נירו לתפקיד מורגשת, הוא מצליח להיכנס לנעליים של בן. הוא מגלם נאמנה דמות משעממת, קרדיט לשחקן עם נוכחות כשלו. הוא מצליח להצטמצם ולא להאפיל על אף אחד, כשהוא מדבר עם ברוס וויליס לא מצאתי את עצמי חושב "אבל הוא כוכב יותר גדול מוויליס..." שזה מה שקורה לי לרוב בסרטים כאלה ("למה אל פצ'ינו מתחנף לבחורה הזאת? מי שמע עליה? מה, היא הולוגרמה?"). דה-נירו גם גייס לסרט חברים שלו שסביר להניח שהיו מוותרים על הסרט אם ההצעה הייתה מגיעה מכל אחד אחר; שון פן נותן מאקרו הופעה (אם תמצמצו תפספסו אותה), ברוס וויליס כאמור התגייס ומהווה את ההיי לייט של הסרט, אפילו ג'ון טורטורו מגיע ונותן הופעה משעשעת.

באופן כללי צוות השחקנים מצויין, כולם מקריאים את השורות שלהם נאמנה, אבל גם צוות שחקנים כזה לא יכול לחפות על התסריט המשמים של לוינסון. לסרט שכתוב גרוע אפשר ללכת ולצחוק עליו. אבל הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על סרט זה שהוא משעמם. כבר הרבה זמן לא קרה שכמעט ונרדמתי בסרט שטרחתי ונסעתי לקולנוע בשבילו, וב"מה בדיוק קרה?" מצאתי את עצמי מנקר, מרחף על הגבול של להפסיק בכלל לנסות ולהתעניין במה שקורה על המסך. וזה עצוב במיוחד בגלל שהסרט הזה מציג את עצמו כמיועד בדיוק אליי- סרט לחובבי קולנוע, שמתעניינים באחורי הקלעים ובתהליך הקולנועי.

מה שהציק לי במיוחד בסרט זה העובדה שהוא מציג את עצמו כסרט עצמאי, קטן. סרט שיכול לנשוך קצת את התעשייה כי הוא לא חלק ממנה, אבל בעצם אין בסרט הזה שום דבר נשכני. הסרט עשוי בדיוק כמו כל סרט הוליוודי אחר, כל ביקורת שאולי יש בו על השיטה ההוליוודית מייד מאבדת משמעות כשאתה רואה כמה הסרט הזה מתאמץ להיות הוליוודי. אבל למרות הרצון הגדול הוא לא, שום חלק בו לא עומד בסטנדרטים של העשייה ההוליוודית, התסריט הלא מלוטש והצילום הבנאלי הם רק שתי דוגמאות מייצגות לכך. אני לא מאשים את לוינסון או את דה-נירו, שניהם מסתפקים ביצירה בינונית מאוד כבר עשור. אני מאמין שהם רצו לעשות סרט ביקורתי ומוצלח, מצחיק ומרגש- אבל יצא להם סרט משעמם, עם עלילה במשקל נוצה והומור לא מצחיק.

(הסרט יצא בארץ במרץ השנה, זה לא שהתחלתי לכתוב על סרטים נושנים)

אוי דוויז'ן - "אוי דוויז'ן" 2008

יש בארץ הרבה תלונות על קיפוח של עדות המזרח, על דחיקה של התרבות שלהם לשוליים, אני מוצא, מנקודת מבט של בן תערובת , שהתרבות האשכנזית נדחקה הרבה יותר לפינה. מה שנותר ממנה זה פחות או יותר הכתבה השנתית בפסח על מתכונים לגפילטע-פיש, המלווים לרוב בכותרת "גיפלטע-פיש, זה לא חייב להיות מגעיל". אני בהחלט מצר על הצמצום הזה של תרבות שלמה, שנתפסת כגלותית, לא שייכת למה שמנסים ליצור כאן בישראל, למרות שהיא מקודדת בדי.אן.איי של רבים מאיתנו.

ברמה המוזיקלית אין בארץ כמעט מקום למוזיקה ממקורות אירופיים. אני לא מדבר רק על הז'אנר הרחב של מוזיקה מזרחית, אלה גם על מוזיקת רוק ישראלית כמו פורטיסחרוף, אלג'יר, נקמת הטרקטור ועוד אלף ואחת להקות שמערבות את השורשים שלהן ברוק'נרול, חלקן עם תוצאות מדהימות. לעומת זאת נדמה שהמוזיקה של צאצאים למשפחות פולניות מוחקים את השורשים שלהן, עושים מוזיקה מערבית אמריקאית\בריטית לחלוטין. או לחילופין- מוזיקה שנדמית כחסרת שורשים, שיעממון עם פסנתר רך ובס תופים מהמקפיא, ואני אחסוך דוגמאות.

לפני שנים רבות הגיע לאוויר העולם להקה שעשתה את זה קצת אחרת. "הבילויים" שכבר מהשם שלהם הצהירו על מקורותיהם- הבילויים יצרו רוק עם השפעות כליזמריות בולטות. אני לא זוכר באיזה ראיון קראתי שהם אמרו שהרוק התפתח מהבלוז של השחורים בארה"ב והם מתייחסים לרוק שהם עושים כמה שהתפתח מהמוזיקה בשטעטלים. עכשיו סולן הבילויים, נועם ענבר, מתהדר בדיסק חדש של ההרכב האחר שלו- "אוי דוויז'ן". הרכב שלוקח את התזה של הבילויים צעד אחד אחורה (או שבעצם קדימה...) ולא עושה מוזיקה שהתפתחה מהמוזיקה בשטעטל, אלה את המוזיקה מהשטעטל עצמו.

"אוי דוויז'ן" הוא אחד ההרכבים היחידים בארץ שעושים מוזיקה כזאת. אני מודע לכך שבקהילות החרדיות המוזיקה הזאת מאוד נפוצה, אבל בתור בחור חילוני אין לי כל כך גישה למוזיקה של העולם החרדי. "אוי דוויז'ן" עושים את המוזיקה הזאת ללא ניחוח דתי, למרות שזה נשמע מוזר כיוון שהמוזיקה הזאת מסומנת כמשהו ששיך לעולם החרדי. אבל זה לא שייך רק לו, זה שייך גם לשכבה החילונית שמגיעה מהעולם הזה.

לפני כשבוע נכחתי בהופעה של ההרכב במועדון הלבונטין 7, שהלהקה גם חתומה בלייבל שלו. הלהקה היא הרכב כליזמרים קלאסי, ללא שום העמדת פנים של טוויסט מודרני. הכלים בהרכב הם אקורדיון, קלרינט, כינור, קונטרבאס ותוף אחד שמונח על הבמה. התחושה שקיבלתי מההופעה היא שענבר הוא לא באמת מנהיג הלהקה, כמו שעולה מראיונות ותמונות יחצ"נות, ושהוא משמש יותר ככלי שרת בידיהם של אסף ואייל תלמודי (שהם, כפי ששמם המשותף מרמז, אחים) נגני האקורדיון והקלרינט בהתאמה.

במהלך ההופעה התלמודים היוו את הכוח המניע- רוקעים, מוחאים כפיים ודוחפים את שאר החבורה. ענבר שימש ככולבויניק, שר כשזה נחוץ, תורם אקורדיון רקע בשעת צורך ובחלק לא קטן של ההופעה יושב מאחור ותופח מדי פעם על התוף הבודד.

הקהל בהופעה היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים קצת (לא נעים לי לכתוב שהם היו ישישים) ומעט אנשים בגיל העשרים שלהם. זה תמהיל שמציג נאמנה את הקהל של הלהקה- אנשים שרוצים לחוות משהו מהשורשים שלהם ואנשים שרוצים לחוות פיסה מהילדות. חבר שלי שבא איתי להופעה, לו זאת הייתה ההופעה השנייה של ההרכב, נשבע שבהופעה הקודמת היו רק חבר'ה בגילנו ושהייתה מסיבה מטורפת. אני נוטה להאמין לו בגלל שבמשך כל ההופעה ניסו הנגנים והתלמודים בראשם לעורר את הקהל ולפתח לפחות מחיאות כפיים קצובות. למרות שאני, חברי ושאר האנשים בשכבת הגיל שלנו היינו בעניין, הקהל המבוגר, שהיה הרוב, סירב לשתף פעולה רוב הזמן.

הייתה תחושה שזה ביאס קצת את הנגנים, אבל גם אם זה היה נכון הם לא הפגינו את זה בנגינה שלהם, שהייתה נלהבת ואנרגטית לאורך כל ההופעה. האנרגיה על הבמה נשמרה גם במעברים בין שירים ביידיש (אותם שר ענבר), לשירים ברוסית (אותם זימר הכנר גרשון לייזרסון) ומהשירים הקופצניים לשירים האיטיים, המהורהרים. המוזיקה הייתה ברובה משמחת, מתאימה להילולות. מוזיקה שמזכירה לא מעט את המוזיקה הצוענית והבלקנית שפופולארית כבר כמה שנים (הודות לאמיר קוסטריצה). זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה ששני הסגנונות מגיעים מאזורים דיי דומים. למרות הדמיון יש למוזיקה של "אוי דוויז'ן" ציווין יהודי מובהק. אין לי כל כך דרך להסביר את זה, אבל למרות שלא שמעתי הרבה מוזיקה כזאת בחיי, המוזיקה של "אוי דוויז'ן" נכנסה ישירות לנשמה שלי, הגוף שלי הגיב אליה בצורה טבעית. כנראה שהמוזיקה הזאת מוטבעת לי בקוד הגנטי.

לפני כשנה אסף תלמודי אמר בקלייזמר פודקאסט (פודקאסט אמריקאי, ההרכב מופיע הרבה בפסטיבלי כליזמר בחו"ל) שההרכב מנסה להביא אנרגיית פאנק רוק למוזיקה, ועם זאת לשמור על משהו כפרי, נושן. זאת הדרך הכי טובה לתאר את מה שקיבלתי מההופעה, וההרגשה בהופעה הייתה שזה לא מאוד רחוק ממה שנוגן בהילולות בפולניה או ברוסיה.

מההופעה יצאתי, כמובן, עם הדיסק ביד. אני לא חושב שזה משנה למישהו, אבל עיצוב האריזה הרשים אותי מאוד, הדיסק ארוז בדיג'יפק נאה ולא בשרוול פלסטיק מצ'וקמק, החוברת המצורפת לדיסק היא בונוס לא צפוי בהתחשב בתעשייה כאן. היא מכילה את כל הטקסטים של השירים, בשפת המקור יחד עם תרגומים לעברית ולאנגלית. זה פותח פתח ליידיש, זה עוזר להתחבר למוזיקה וזה מבורך באופן כללי.

הדיסק עצמו טוב, אבל פחות טוב מההופעה. מכיוון שמדובר בהרכב אקוסטי אין ממש מה להפתיע בהקלטות ולכן הדיסק נשמע כמו הקלטה (קצת יותר מלוטשת) של הופעה. אבל חסרות בדיסק האנרגיות שהיו בהופעה, מה שיוצר גרסאות קצת חיוורות של השירים. אבל מי שלא היה בהופעה לא ישים לב ומי שכן היה ייזכר בביצועים החיים אז זה לא תלונה גדולה. בולט בהעדרו בדיסק הביצוע ברוסית של "אחד מי יודע" שהיה אחד הבולטים בהופעה.

רק הערה אחת יש לי,"אוי דוויז'ן" זה בדיחה ברורה על "ג'וי דוויז'ן". זה מרמז על כך שמדובר בלהקת דחקה שצוחקת על תרבות הפופ. אבל לא כך הדבר, הלהקה רחוקה מילין רבים מתרבות הפופ של ימינו וחבל לי שהשם רומז אחרת, זה עלול להוביל לאנשים המצפים לדבר מסוים שיתאכזבו. אבל זו קובלנה טיפשית, מה ש"אוי דוויז'ן" עושים הוא מבורך וגם מוצלח. אני כבר מחכה לעוד הקלטות שלהם, בתקווה שהם יזכו להערכה גם כאן בארץ ולא רק בפסטיבלי מורשת יהודית בחו"ל.

תיכנסו למייספייס שלהם (קישור בכותרת המאמר), תלכו להופעה, זה ייעשה לכם ולי רק טוב, אני מבטיח.

אקס-מן: המקור - וולורין, גאוין הוד 2009

מהא... או meh… באנגלית. בזה יכולתי לסכם את חווית הצפייה שלי ב"אקס-מן: המקור – וולורין". אבל כאן זה האינטרנט, ובשביל מה יש אינטרנט אם לא כדי לקטר על סרטים, את זה לפחות למדתי ב"ג'יי ובוב מכים שנית" (לא לקח ששווה לצפות בשבילו בסרט אגב).

הסרט עם השם הארוך מדי הוא הרביעי בסדרת סרטי האקס-מן. אחרי שני הסרטים הראשונים שנחלו הצלחה עזב הבמאי בריאן סינגר את הסדרה והפקיר אותה לרחמיו של ברט רטנר. הסרט השלישי היה הצלחה קופתית אבל הוא ריסק את המותג. אבי ארד וצוותו שברו את הראש, האקס-מן הם נכס גדול מכדי לתת לזיכיון הקולנועי למות אבל לקהל כבר לא אכפת, מה לעשות? הם מצאו פיתרון, לקחת את הדמות הכי פופולארית בסדרה ולתת לה פריקוול שמספר על עברה הסודי. עכשיו, ספין-אוף שהוא גם פריקוול לסדרה שאיבדה מזוהרה- מי שחושב שזה רעיון טוב שירים יד.

סינגר וויתר על לחזור לסדרה, המפיקים פנו לזאק סניידר והוא בטח צחק להם בפנים כי הוא פיתח את ווטצ'מן באותה תקופה. ברט רטנר הביע עניין בלביים את הסרט, אבל אני חושב שאף אחד לא ענה לו לטלפון במשרדים. לבסוף הוכרז מי בר המזל שיזכה לביים- גאוין הוד. רגע, מי? אוסקר על סרט זר? במאי ללא שום ניסיון בז'אנר? הפרויקט הזה נשמע יותר טוב מרגע לרגע.

האמת היא שהוד, למרות שזה נשמע כאילו הוא יותר מתאים לככב באגדה בריטית מימיי הביניים, עושה עבודה סבירה מאוד. "וולורין" הוא לא סרט גרוע לגמרי, אם היה לי מצב רוח יותר טוב עכשיו אולי אפילו הייתי מגדיר אותו כסביר. הכשל הכי גדול בסרט הוא התסריט שלו, שמורכב מ70 אחוז קלישאות ושלושים אחוז סצנות אקשן. אבל התסריט הקלישאתי לא עוצר מבעד הוד לרוץ קדימה עם הסיפור ולנסות למצות את הכיף האפשרי עם החומר הקיים.

במפתיע מאוד, יו ג'קמן חוזר לגלם את המוטנט בעל הטפרים בפעם הרביעית. הייתי מצפה שיימאס לו מהדמות הזו כבר, או לפחות מהתסריטים הבינוניים שמביאים לו כל פעם. אבל ג'קמן קיבל עשרים מיליון דולר כדי לשחק בסרט הזה, וזו סיבה מספיק טובה לגדל כאלה פאות לחיים שוב. אם לדבר בכנות, גם אני לא הייתי מוותר על האפשרות לגלם את וולורין, הוא דמות מאוד מגניבה בסך הכול. על זה הסתמכו המפיקים וזה עבד להם, הלכתי לראות את הסרט, לעזאזל איתם.

כדי למקסם את גורם המגניבות המפיקים הכניסו לסרט את גמביט. המוטנט עם המבטא הקייג'וני הכבד והקלפים המתפוצצים, גמביט הוא אהוב הקהל מאז הצגתו בקומיקס בשנות השמונים המאוחרות וזה פשוט בשל היותו מגניב. כבר מהסרט השני בסדרה מחפשים להכניס אותו לעלילות הקולנועיות של המוטנטים והנה מצאו תירוץ, קלוש במיוחד אומנם- כל מוטנט יכל להיות בתפקיד העלילתי שנתנו לגמביט וזה לא היה משנה את הסיפור, אבל ניחא.

לתפקיד המיוחל לוהק טיילור קיטש. קיטש מככב ללא עוררין בסדרת הפוטבול "אורות ליל שישי" ובהחלט יש לו את הלוק בשביל להיות גמביט, אבל משהו במבטא לא עבר. נדמה שהם לא הצליחו להחליט אם צריך להיות לגמביט מבטא או לא. אז חלק מהזמן יש לו מבטא צרפתי, חלק מהזמן אין לו מבטא בכלל ומדי פעם מתפלק לו המבטא הטקסני מ"אורות ליל שישי". זה חבל לי אישית כי מה לעשות (וידוי כואב) גם אני הייתי פעם בן 14, וגמביט היה הדמות האהובה עליי ועל זה יעיד שהקדשתי יותר ממאה חמישים מילה לדמות שכמות הטקסט שלה בסרט לא עולה על סכום זה.

בסוגיה החשובה (לא באמת) של נאמנות למקור אומר שקומיקס עובד על ערפול. על מנת למשוך עלילות ארבעים שנה אסור לאף אחד למות באופן מוחלט, אף זוג לא נצחי והאויבים שלך הם לא אחים שלך רק כל עוד משהו אחר מעסיק את הכותבים. בסרט הזה סייברתות' (שמגולם ע"י ליאב שרייבר מ"התנגדות") מתגלה כאחיו של וולורין- דבר שנרמז באופן מאוד מעורפל באחת מעלילות וולורין עליהן מבוסס הסרט. בקומיקס זה לא היה בטוח, בסרט כן- כי קולנוע צריך וודאות, לפחות בסרטים מזן זה. יש בסרט עוד סטיות רבות ב"היסטוריה" של וולורין ואם דברים כאלה מפריעים לכם אז עדיף לוותר (אתם לא רוצים לדעת מה עשו בסרט מדדפול).

הסרט נורא מנסה להיות מגניב, כאמור הוד עושה עבודה סבירה וחלק מהזמן הסרט באמת מגניב. אבל לפעמים הוא מנסה יותר מדי. בסצנה אחת בפתיחת הסרט מישהו טוען אקדח, איך? הוא משליך אותו באוויר ואז זורק עליו את המחסנית שנכנסת בדיוק למקום והאקדח נוחת, טעון, בידו. גם אם אני אוותר על המופרכות שבעניין, זה עדיין דיי טיפשי. ההתאמצות למגניבות בולטת גם אל מול הניסיונות העיקשים לשמר את סיווג הרייטינג, ולפיכך אין ולא טיפת דם אחת בסרט. זה לא שאני איזה תאב דם, זה פשוט מאוד בולט לעין כשוולורין תוקע את טפריו בתוך שומר אומלל 16# ופעם אחר פעם הן יוצאות נקיות ומנצנצות.

אפשר להעביר את הזמן עם הסרט הזה, אני הייתי ממליץ לחכות לדי.וי.די. הסרט כבר הכניס בסופ"ש הראשון שלו 85 מיליון דולר, אז אפשר גם לחכות לסרט ההמשך הבא. ובינתיים עם יציאת "אקס-מן: המקור – וולורין" אפשר לדעת שהקיץ התחיל באופן רשמי.

רק עוד דבר אחד שאני רוצה לציין. הסרט נגמר, ואני כמו חנון ממושמע מחכה לסצנה בסוף הכותרות. קורא את הכתוביות כדי להעביר את הזמן. ופתאום, מרשימת השחקנים צץ השם אליי- ספטימוס קאטון. אני רוצה לכתוב את זה שוב, ספטימוס קאטון. איזה שם מעולה. אני מסתכל לשמאל, מה היה התפקיד של ידידנו ספטימוס? תנו לי לצטט- "הברמן". לפחות הוא קיבל ה' הידיעה בתואר, הוא "ה"ברמן. אני יוצא בקריאה נרגשת- תנו לספטימוס לככב בסרט האקס-מן הבא. אני כבר מדמיין את זה עכשיו- "אקס-מן: המקור – הברמן". בחיית רבאק, קוראים לו ספטימוס- תנו לו סרט.