להודות שאני צופה בעונה השנייה של דני הוליווד זה דיי מביך, זה אפילו מאוד מביך. אבל למה בעצם? למה השתרשה התפיסה שטלנובלות (או דרמות מוזיקליות יומיות כמו שיס מתייחסת אליהן) הן ז'אנר נחות, שאם אתה לא עקרת בית משועממת זה חטא קרדינלי לצפות בהן? צפייה בפרק של דני הוליווד דיי עונה על השאלה הזאת.
דני הוליווד היא סדרת דרמה מוזיקלית יומית (אהמ...טלנובלה...אהמ...) העוסקת במעלליו של אותו הדני בכותרת. הטוויסט של הסדרה נובע מכך שהיא מבוססת על קונספט פנטסטי (מלשון פנטזיה, לא מלשון מצוין)- העונה הראשונה סבבה סביב דמותה של גאיה טראוב, דניאלה, עיתונאית חוקרת שמוצאת מזוודה שמאפשרת מסע בזמן. היא נוסעת לחקור את היעלמותו המסתורית של הכוכב הישראלי הגדול בשנות ה-60, אותו דני הוליווד (בגילומו של רן דנקר). כמובן שבמהלך העונה היא ודני מתאהבים, אבל מגלים שיש לו בן שהוא לא ידע עליו. אהבתם מתגברת על המכשול והם חוזרים ביחד לשנות האלפיים (מה שמסביר את ההעלמות שלו). כל זה רק כדי שדניאלה תחטוף כדור כדי להציל את דני בסוף העונה.
את כל זה למדתי מהחמש דקות הראשונות של העונה השנייה, שנפתחת עם האבל של דני על אובדן אהובתו. כשהעלילה נעה סביב גילויו שהבן שלו, מושיקו, נרצח בשנות השמונים (גם הבן שלו היה, כמובן, כוכב רוק) והנסיעה שלו לאותה תקופה במטרה להציל אותו. בינתיים דני פגש את עופרה, אמא של דניאלה המנוחה, שנראית בדיוק כמו הבת שלה (ככה שמרו את גאיה טראוב בסדרה) והם כמובן כמעט והתמזמזו. עם רומי אבולעפיה, החברה של מושיקו, הוא כן הספיק להתמזמז. להגנתו אגיד שהוא לא ידע מי היא בזמן המזמוז. אל תסתכלו על דני ככה, הוא לא כזה.
אני אהיה כן לחלוטין: גאלה קוגן, היא הסיבה העיקרית שהעברתי לערוץ 16 (יס סטרס ישראלי) בפעם הראשונה, כשרומי אבולעפיה משמשת כתמריץ משני. קוגן תמיד נשאה חן בעיניי ותמיד שמחתי כשהפרסומת לדיוטי פרי בה היא כיכבה כרותי (שקונה בדיוטי...) שודרה, הייתי סקרן אם היא באמת יודעת לשחק ואם היא יותר מפרצוף יפה. את התשובה לא קיבלתי מדני הוליווד, אף אחד לא נדרש שם ממש לשחק...
אני חש צורך להדגיש שאני לא מלכלך על יכולות המשחק של אף אחד. רומי אבולעפיה הוכיחה את עצמה מזמן ב"שבתות וחגים", טראוב עשתה תפקיד מוצלח ב"במרחק נגיעה" ושני הסרטים הראשונים שדנקר שיחק בהם התקבלו לקאן. אני לא חושב שאף אחד מהם צריך את האישור שלי. זה פשוט מרגיש שהם לא ממש מתבקשים לשחק כאן. תהיו יפים ותקריאו מהדף, כל אחד צריך להתפרנס.
קוגן משחקת את אוסי, הסוכנת של הלהקה של מושיקו, פאם פאטל קלאסית שמנהלת רומן עם מושיקו מאחורי הגב של רומי אבולעפיה המסכנה שבטח חושבת "בשביל זה חזרתי מלונדון?" העלילה מכילה עוד בערך ארבעים קווי עלילה אבל אלה העיקריים. איכשהו גם עם כל השפע הזה ומגוון האופציות הנרטיביות הסדרה עדיין בנויה על סצנה אחרי סצנה של אנשים שיושבים ומדברים, שזה למיטב הבנתי, מאפיין חשוב של הז'אנר.
והם יושבים ומדברים בהרבה מקומות. במועדון האקווריום, לדוגמא. גם במק-דיוויד, אחח הנוסטלגיה... וגם בדירה של מושיקו, ובדירה של עופרה... או, וגם באולפן ההקלטות. מה שאני מנסה להגיד כאן בעדינות זה שכל הסדרה, ללא יוצא מן הכלל, מתרחשת באולפן. ככה הם חסכו לעצמם לעשות שיחזור של העיר בשנות השמונים. אני בהחלט מפרגן לחיסכון, במיוחד בימיי מיתון כשלנו, אבל רק לי זה מוזר שמק-דיוויד זו המסעדה היחידה בתל אביב?
לזכות הסדרה ויוצריה אני אגיד שקונספט המסע בזמן הוא מקורי ומאפשר להם לעשות עם הדמיות מה שהם רוצים, כשהסוגה של התכנית זורקת את המופרכות מהחלון. באחד הפרקים לדוגמא, ישבו שתי דמויות שבאו עם דני משנות האלפיים לשנות השמונים, התחשק להם קפה, אז אחד מהם קפץ למזוודה הנוסעת בזמן וחזר תוך עשירית שנייה עם קפה מארומה- חברו ציין שהוא שכח את הסוכר, אז במקום ללכת למטבח ולקחת סוכר מגעיל משנות השמונים הראשון קפץ חזרה למזוודה והביא סוכר מבית הקפה, וגם פלייסטיישן שלוש, שיהיה מה לעשות...
מעבר לבדיחות טיפשיות מזן זה הקונספט מאפשר פרודיות (מופרכות לא פחות) מכל סוג, פרק אחד דני מחליט לעזוב את שנות השמונים ליעד רנדומאלי (כי נמאס לו מחייו המסובכים) ולאן הוא מגיע אם לא לטיטניק, שם שוחזרה בדקדקנות סצנת הציור המפורסמת מהסרט. הקונספט מאפשר לכותבים הרבה חופש לגביי העלילה והמיקומים וזה נחמד גם אם הם לא משתמשים בחופש הזה רוב הזמן.
הסדרה מאוד מודעת לעצמה, היא יודעת למה הקהל מצפה ולכן הסדרה לא מסתמכת על עלילה מתוחכמת אלה על צוות השחקנים שהם קיבצו. האמת? זה עובד. רן דנקר נראה כמו בחור נחמד, כל פעם שהוא מופיע על המסך אני חושב לעצמי "נראה לי שיכול להיות נחמד לשבת איתו על בירה..." וזה דיי מחזיק את הסדרה. וזה לא רק דנקר כמובן. כל השחקנים נראים כמו חבר'ה נחמדים ונורא קל לדמיין כמה מצחיק לצלם את הסדרה הזאת- הסדרה נותנת את האשליה שאתה מכיר את האנשים האלה ושהם יכולים להיות חברים שלך, שזה בכלל לא משהו רע למכור לצופים.
אני חייב לציין את הפתיח של הסדרה (קישור), הפתיח מצליח לעשות מה שהסדרה עצמה לא מצליחה רוב הזמן, הפתיח גורם לשנות השמונים להראות כיפיות. למרות שהוא מורכב מכמה במות על גלגלים ומסך ירוק הפתיח נראה יקר, משהו שממש אי אפשר להגיד על הסדרה. ההסתחבקות עם הצופים מגיעה גם לפתיח, כשקליפ הסיום הוא מאחורי הקלעים של הצילומים שלו, עם שוטים של השחקנים משתעשעים וצוחקים. טוב, הם השקיעו בזה כסף, זכותם להוציא מהיום צילום הזה גם סגיר.
"דני הוליווד" התחילה כסדרה שתחליף את השיר שלנו (שנגמרה עם עונתה הרביעית). אבל עכשיו יס השיקו את "תיכון השיר שלנו", המשך דמוי "תהילה" (בלי נינט) למקור. "תיכון השיר שלנו" ו"דני הוליווד" משודרות אחת אחרי השנייה, אחת בשבע וחצי והשנייה בשמונה ועשרים . כך נוצר מצב שיס ממתגים את "דני הוליווד" כטלנובלה למבוגרים לעומת "תיכון השיר שלנו" עם שעת השידור המוקדמת יותר. אני לא מוצא סיבה אחרת למה שישיקו שתי טלנובלות מוזיקליות יומיות בו זמנית, אבל אני לא חושב שהמיתוג הזה נכון. אני דיי בטוח שהקהל של "תיכון השיר שלנו" הוא אותו קהל של דני עצמו.
הסדרה יודעת מה היא והחוסרים שלה הם חוסרים ידועים של הז'אנר לו היא שייכת (תסריט מופרך, משחק לא מדהים וכו'). רק תלונה אחת אני יכול לציין בלב שלם. בתור מוזיקאי חובב- בזמן שהדמויות שרות שיר, תפסיקו לצלם את הידיים שלהם על הגיטרות. זה ברור שהם לא יודעים לנגן וחלק מהשחקנים אפילו לא טורחים להעמיד פנים, סתם אוחזים בגיטרה כמו בבול עץ. גם ככה הסיפור מופרך, לא צריך לשבור את מעט האמינות שיש לכם.
אם אין לכם מה לעשות, אתם בהחלט יכולים לשבת על בירה עם החבר'ה מ"דני הוליווד". אני לא חושב שזו צריכה להיות בושה, כל אדם צריך לכבות את המוח מדי פעם ודני הוליווד... רגע, או... המזוודה הנוסעת בזמן התפוצצה במעבורת הצ'לנג'ר. מה יהיה?! איך החבר'ה יחזרו הביתה? כמובן שדני והחברים רואים את השיגור בטלוויזיה, ממש כמוני - סחבקים או לא סחבקים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה