יש בארץ הרבה תלונות על קיפוח של עדות המזרח, על דחיקה של התרבות שלהם לשוליים, אני מוצא, מנקודת מבט של בן תערובת , שהתרבות האשכנזית נדחקה הרבה יותר לפינה. מה שנותר ממנה זה פחות או יותר הכתבה השנתית בפסח על מתכונים לגפילטע-פיש, המלווים לרוב בכותרת "גיפלטע-פיש, זה לא חייב להיות מגעיל". אני בהחלט מצר על הצמצום הזה של תרבות שלמה, שנתפסת כגלותית, לא שייכת למה שמנסים ליצור כאן בישראל, למרות שהיא מקודדת בדי.אן.איי של רבים מאיתנו.
ברמה המוזיקלית אין בארץ כמעט מקום למוזיקה ממקורות אירופיים. אני לא מדבר רק על הז'אנר הרחב של מוזיקה מזרחית, אלה גם על מוזיקת רוק ישראלית כמו פורטיסחרוף, אלג'יר, נקמת הטרקטור ועוד אלף ואחת להקות שמערבות את השורשים שלהן ברוק'נרול, חלקן עם תוצאות מדהימות. לעומת זאת נדמה שהמוזיקה של צאצאים למשפחות פולניות מוחקים את השורשים שלהן, עושים מוזיקה מערבית אמריקאית\בריטית לחלוטין. או לחילופין- מוזיקה שנדמית כחסרת שורשים, שיעממון עם פסנתר רך ובס תופים מהמקפיא, ואני אחסוך דוגמאות.
לפני שנים רבות הגיע לאוויר העולם להקה שעשתה את זה קצת אחרת. "הבילויים" שכבר מהשם שלהם הצהירו על מקורותיהם- הבילויים יצרו רוק עם השפעות כליזמריות בולטות. אני לא זוכר באיזה ראיון קראתי שהם אמרו שהרוק התפתח מהבלוז של השחורים בארה"ב והם מתייחסים לרוק שהם עושים כמה שהתפתח מהמוזיקה בשטעטלים. עכשיו סולן הבילויים, נועם ענבר, מתהדר בדיסק חדש של ההרכב האחר שלו- "אוי דוויז'ן". הרכב שלוקח את התזה של הבילויים צעד אחד אחורה (או שבעצם קדימה...) ולא עושה מוזיקה שהתפתחה מהמוזיקה בשטעטל, אלה את המוזיקה מהשטעטל עצמו.
"אוי דוויז'ן" הוא אחד ההרכבים היחידים בארץ שעושים מוזיקה כזאת. אני מודע לכך שבקהילות החרדיות המוזיקה הזאת מאוד נפוצה, אבל בתור בחור חילוני אין לי כל כך גישה למוזיקה של העולם החרדי. "אוי דוויז'ן" עושים את המוזיקה הזאת ללא ניחוח דתי, למרות שזה נשמע מוזר כיוון שהמוזיקה הזאת מסומנת כמשהו ששיך לעולם החרדי. אבל זה לא שייך רק לו, זה שייך גם לשכבה החילונית שמגיעה מהעולם הזה.
לפני כשבוע נכחתי בהופעה של ההרכב במועדון הלבונטין 7, שהלהקה גם חתומה בלייבל שלו. הלהקה היא הרכב כליזמרים קלאסי, ללא שום העמדת פנים של טוויסט מודרני. הכלים בהרכב הם אקורדיון, קלרינט, כינור, קונטרבאס ותוף אחד שמונח על הבמה. התחושה שקיבלתי מההופעה היא שענבר הוא לא באמת מנהיג הלהקה, כמו שעולה מראיונות ותמונות יחצ"נות, ושהוא משמש יותר ככלי שרת בידיהם של אסף ואייל תלמודי (שהם, כפי ששמם המשותף מרמז, אחים) נגני האקורדיון והקלרינט בהתאמה.
במהלך ההופעה התלמודים היוו את הכוח המניע- רוקעים, מוחאים כפיים ודוחפים את שאר החבורה. ענבר שימש ככולבויניק, שר כשזה נחוץ, תורם אקורדיון רקע בשעת צורך ובחלק לא קטן של ההופעה יושב מאחור ותופח מדי פעם על התוף הבודד.
הקהל בהופעה היה מורכב ברובו מאנשים מבוגרים קצת (לא נעים לי לכתוב שהם היו ישישים) ומעט אנשים בגיל העשרים שלהם. זה תמהיל שמציג נאמנה את הקהל של הלהקה- אנשים שרוצים לחוות משהו מהשורשים שלהם ואנשים שרוצים לחוות פיסה מהילדות. חבר שלי שבא איתי להופעה, לו זאת הייתה ההופעה השנייה של ההרכב, נשבע שבהופעה הקודמת היו רק חבר'ה בגילנו ושהייתה מסיבה מטורפת. אני נוטה להאמין לו בגלל שבמשך כל ההופעה ניסו הנגנים והתלמודים בראשם לעורר את הקהל ולפתח לפחות מחיאות כפיים קצובות. למרות שאני, חברי ושאר האנשים בשכבת הגיל שלנו היינו בעניין, הקהל המבוגר, שהיה הרוב, סירב לשתף פעולה רוב הזמן.
הייתה תחושה שזה ביאס קצת את הנגנים, אבל גם אם זה היה נכון הם לא הפגינו את זה בנגינה שלהם, שהייתה נלהבת ואנרגטית לאורך כל ההופעה. האנרגיה על הבמה נשמרה גם במעברים בין שירים ביידיש (אותם שר ענבר), לשירים ברוסית (אותם זימר הכנר גרשון לייזרסון) ומהשירים הקופצניים לשירים האיטיים, המהורהרים. המוזיקה הייתה ברובה משמחת, מתאימה להילולות. מוזיקה שמזכירה לא מעט את המוזיקה הצוענית והבלקנית שפופולארית כבר כמה שנים (הודות לאמיר קוסטריצה). זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה ששני הסגנונות מגיעים מאזורים דיי דומים. למרות הדמיון יש למוזיקה של "אוי דוויז'ן" ציווין יהודי מובהק. אין לי כל כך דרך להסביר את זה, אבל למרות שלא שמעתי הרבה מוזיקה כזאת בחיי, המוזיקה של "אוי דוויז'ן" נכנסה ישירות לנשמה שלי, הגוף שלי הגיב אליה בצורה טבעית. כנראה שהמוזיקה הזאת מוטבעת לי בקוד הגנטי.
לפני כשנה אסף תלמודי אמר בקלייזמר פודקאסט (פודקאסט אמריקאי, ההרכב מופיע הרבה בפסטיבלי כליזמר בחו"ל) שההרכב מנסה להביא אנרגיית פאנק רוק למוזיקה, ועם זאת לשמור על משהו כפרי, נושן. זאת הדרך הכי טובה לתאר את מה שקיבלתי מההופעה, וההרגשה בהופעה הייתה שזה לא מאוד רחוק ממה שנוגן בהילולות בפולניה או ברוסיה.
מההופעה יצאתי, כמובן, עם הדיסק ביד. אני לא חושב שזה משנה למישהו, אבל עיצוב האריזה הרשים אותי מאוד, הדיסק ארוז בדיג'יפק נאה ולא בשרוול פלסטיק מצ'וקמק, החוברת המצורפת לדיסק היא בונוס לא צפוי בהתחשב בתעשייה כאן. היא מכילה את כל הטקסטים של השירים, בשפת המקור יחד עם תרגומים לעברית ולאנגלית. זה פותח פתח ליידיש, זה עוזר להתחבר למוזיקה וזה מבורך באופן כללי.
הדיסק עצמו טוב, אבל פחות טוב מההופעה. מכיוון שמדובר בהרכב אקוסטי אין ממש מה להפתיע בהקלטות ולכן הדיסק נשמע כמו הקלטה (קצת יותר מלוטשת) של הופעה. אבל חסרות בדיסק האנרגיות שהיו בהופעה, מה שיוצר גרסאות קצת חיוורות של השירים. אבל מי שלא היה בהופעה לא ישים לב ומי שכן היה ייזכר בביצועים החיים אז זה לא תלונה גדולה. בולט בהעדרו בדיסק הביצוע ברוסית של "אחד מי יודע" שהיה אחד הבולטים בהופעה.
רק הערה אחת יש לי,"אוי דוויז'ן" זה בדיחה ברורה על "ג'וי דוויז'ן". זה מרמז על כך שמדובר בלהקת דחקה שצוחקת על תרבות הפופ. אבל לא כך הדבר, הלהקה רחוקה מילין רבים מתרבות הפופ של ימינו וחבל לי שהשם רומז אחרת, זה עלול להוביל לאנשים המצפים לדבר מסוים שיתאכזבו. אבל זו קובלנה טיפשית, מה ש"אוי דוויז'ן" עושים הוא מבורך וגם מוצלח. אני כבר מחכה לעוד הקלטות שלהם, בתקווה שהם יזכו להערכה גם כאן בארץ ולא רק בפסטיבלי מורשת יהודית בחו"ל.
תיכנסו למייספייס שלהם (קישור בכותרת המאמר), תלכו להופעה, זה ייעשה לכם ולי רק טוב, אני מבטיח.
כתוב מעולה. אתה משתפר מפעם לפעם.
השבמחקפעם הבאה אני אבוא להופעה:)