יש דברם שלמרות כל בינתנו אנחנו מרגישים ששייכים לנו ורק לנו. למרות אהבתנו לדבר ואולי בגללה, אנחנו חוששים לחלוק אותו עם שאר העולם. יש אנשים שנוהגים כך עם להקות אהובות ואנונימיות, יש אנשים שמחזיקים כך בספרים עליהם גדלו. בעבורי ובעבור חנונים שכמותי "ווטצ'מן" (או "השומרים" בתרגום לעברית) הוא משהו שכזה- כל חנון מרגיש שהוא גילה את ווטצ'מן בעצמו ושרק חנונים כמותו ניחנו ביכולות להבין את עומק היצירה. קשה לראות חלק כל כך אישי בך נחלק עם כל העולם שם הוא חשוף לביקורת מאנשים ש"לא מבינים", ואני מרגיש כאילו אני עצמי מועמד לביקורת. אלאן מור, הכותב של המקור לסרט, כבר וויתר על עיבודים מזן זה- הוא סירב ששמו יופיע בכתוביות וגם הודיע שאינו מעוניין לא בשכר ולא בתמלוגים מהעיבוד הזה.
אני לא מנסה למתוח אף אחד אז אני אגיע ישר לפואנטה- ווטצ'מן הוא סרט טוב, עיבוד סביר ליצירה שטרי גיליאם בכבודו ובעצמו הכריז לפני שני עשורים שהיא "בלתי ניתנת להסרטה". לדעתי עיבוד סביר הוא הישג כביר במקרה של ווטצ'מן, יצירה שטבועה במדיום הקומיקס וכמעט בלתי אפשרי להציגה במדיום שונה.
למי שלא מכיר, ווטצ'מן מספר על מציאות מקבילה בה ארצות הברית וברית המועצות נמצאות על סיפה של מלחמה אטומית, הדבר היחידי שמונע את המלחמה הנ"ל הוא איומו של דוקטור מנהטן, סופר גיבור אמיתי, כחול וזוהר, החיי בארה"ב ושומר על שלום מעורער. יש בעולם הזה עוד גיבורים במסכות אך מנהטן הוא היחיד בעל כוחות מיוחדים אמיתיים. הסיפור נפתח ברצח ונגלל דרך החקירה שמהר מאוד מסתבכת. אני לא רואה שום דרך לתקצר הלאה בלי למסור מידע לא שלם או לא מדוייק לחלוטין ולכן אסתפק בתיאור קצרצר זה של העלילה.
מקורו של ווטצ'מן הוא בקומיקס מאת אלאן מור עם איורים מעטו של דייב גיבונס שיצא לאור בין השנים 86-87. זה קומיקס ששינה את התפיסה לגביי קומיקס ממוצרי ילדים בלבד למדיום שיכול להיות גם אומנות (יחד עם עוד כמה יצירות מאותה תקופה). כל עמוד של החוברות מלא במיני פרטים שיוצרים עולם אמיתי ונושם. מור היה כה ספציפי שתסריט ממוצע של גיליון היה באורך מאה עמודים. ברור שאי אפשר לדחוף כל כך הרבה מידע לסרט של שעתיים וחצי אבל זאק סניידר ממש משתדל להציג כמה שיותר.
סניידר הוא במאי מוכשר והוא כבר הוכיח שהוא מסוגל ליצור עיבודים מרהיבים לקומיקס עם 300 משנת 2007. רק שעם כל הכבוד- 300 לא היה בדיוק סיפור עמוק, לא במקור ולא בעיבוד. חששתי שסניידר ייצור עיבוד יפייפה אך חסר תוכן לסיפור. לשמחתי סניידר דווקא הצליח לתפוס הרבה מעקרונות הסיפור. הוא ביצע כמובן הרבה שינויים למקור אבל רובם ככולם היו נחוצים לפישוט העלילה.
שלושה דברים הפריעו לי במיוחד בסרט והפריעו לי ליהנות ממנו לחלוטין. הדבר הראשון היה עצם העיבוד. אני יודע שזו תלונה קנטרנית אבל סניידר שמר רוב הזמן על נאמנות מוחלטת למקור וזה הדגיש עוד יותר כמה בעייתי ליצור סרט שכזה- כל כמה סצנות הוא הגיע לסוף של גיליון ותוך שמירה על נאמנות סניידר הציג כל סיום גיליון כסוף גם בסרט- צילום מרחוק, פייד לשחור ואז פייד אין לסצנה הבאה. זה הדגיש שמדובר בקומיקס מצולם. היו מספר רגעים שבהם סניידר השתמש בשפה קולנועית, לדוגמא סצנה מסוימת בכלא מסוים עם גמד מסוים ליד שירותים מסוימים, שם סניידר לקח את הנרטיב הקומיקסי והציג אותו בצורה שהוסיפה למקור במקום סתם הצגה ישירה שלו. חבל שהרגעים האלה מעטים.
אם כבר חייבים להעביר למדיום מצולם אזי ווטצ'מן היה עובד יותר טוב כמיני סדרה בת 12 חלקים, צורה שמתאימה בצורה אורגנית יותר למקור ההמשכי.
הדבר השני, והשינוי היחידי לעלילה שהפריע לי היה לדמותו של דניאל דרייברג, "הינשוף", שפרש מחיי גיבור העל. בסצנה אחת נאמר לו שהוא "שמן, פתטי ועורג לעבר" ובכן, המשפט הזה לקוח מהקומיקס- ושם דרייברג אכן שמן ופתטי, כל מה שנאמר לו מפחיד ומלחיץ אותו. בסרט עדיין מתייחסים אליו ככזה אבל הוא לא מתנהג כך, הוא דמות חזקה שמנהלת את העניינים לא רע. זו הדמות היחידה שסניידר פיספס לדעתי את המהות שלה, וחבל. לעומת זאת הוא מציג את דוקטור מנהטן בצורה מאוד מרשימה, ואם נדבר בכנות, זו דמות שיותר קשה להציג.
ולסיום הקובלנות שלי רק אגיד שהשימוש של סניידר במוזיקה הוא קצת סטודנטיאלי. "צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל, "הללויה" של ליאונרד כהן ו"לאורך מגדל השמירה" (סליחה על העיברות...) של ג'ימי הנדריקס הן כולן קלישאות מוזיקליות כבר מספר עשורים והיה עדיף אם סניידר היה מוותר עליהן.
אני חושב שהסרט עובד יותר טוב כתוסף לספר, אני לא יודע כמה הנאה אנשים שלא מכירים את המקור יפיקו מהסרט הזה. בכל מקרה ווטצ'מן שייך עכשיו לעולם הרחב ולא רק לי ולחבר מרעיי. וגם עם השינויים (המוצלחים יותר והמוצלחים פחות) והמוזיקה הבעייתית, בסופה של ההקרנה חזרתי הביתה- ועל המדף עדיין ישב לו העותק הממורטט שלי של הספר, הוא לא נפגם מהסרט, אז חבל להתעצבן. הסרט הוא שיר אהבה לקומיקס וזה דבר דיי נחמד בסופו של דבר.
