בתור בחור יהודי צעיר מעולם לא חסרו לי דימויים יהודיים על מסך הכסף. מעולם לא הפריעה לי המחשבה שבעצם אני חוזה באותו דימוי בווריאציות שונות שוב ושוב- היהודי החלש, הנוירוטי (וודי אלן) האובסיסיבי והמגוחך (בן סטילר) והסטלן המצחיק (סת' רוגן)- מאפיינו של האחרון הוא גם מאפיין של כל הדוגמאות הנ"ל- הם כולם חבר'ה מצחיקים המודעים לשונות שלהם ולכן למקומם השולי בחברה האמריקאית. זה מוזר שכן רוב בעלי האולפנים הם "משלנו" כמו שנהוג להגיד. אני יכול רק להניח שהבוסים הגדולים חוששים מהצגה מרכזית או חיובית מדי של העם הנבחר, אולי מחשש לטענות "זקני ציון" ושטיפת מוח, בתור חלק מעם רדוף תמידית (לפחות בעיני עצמו) זה חשש מובן- אך אז הפציע "התנגדות" על מסכינו וניסה לשבור את סטריאוטיפ "היהודי החלוש", לצערי בסופו של יום הוא רק מנציח אותו.
סרטו החדש של אדוארד זוויק הוא סיפורם האמיתי של בני משפחת ביילסקי והישרדותם מעוררת ההערצה בימי השואה, מדובר בשלושה אחים שהחליטו להתחבא ביערות פולין ולאורך הזמן הצטרפו אליהם יותר מאלף איש. הסרט מתרכז בעיקר סביב דמותו של טוביה, האח הגדול של המשפחה והמנהיג המוצהר של השבט היהודי הקטן שלהם. אני יודע שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי וששמו של הביילסקי הבכור אכן היה טוביה אבל עדיין קשה לי לא לראות את הקשר בין המיתוס היהודי החדש כביכול למיתוסים עברו, כי הרי טוביה הוא גם שמו של היהודי הכי מפורסם בקולנוע- טוביה החולב מ"כנר על הגג" ובמודע או לאו, זה נגיעה נחמדה.
אם משהו נראה לי מוזר לפני הצפייה בסרט זה דווקא דמותו של טוביה המגולם על ידי דניאל קרייג (ג'יימס בונד הנוכחי). קשה להחמיץ את שיערו הבלונדיני ועיניו הכחולות של קרייג ובמבט ראשון סביר הרבה יותר שיגלם את אחד מאנשיו של היטלר מאשר אחד מבני משה. בצפייה בסרט רגש זה מתפוגג, קרייג עושה עבודה טובה מאוד בגילום טוביה (מלבד מבטא סקוטי שבורח לו מדי פעם), מלבדו כל שאר הצוות מלוהק בצורה יותר צפויה. מלבד טוביה הגיבור יש שני סוגי יהודים בסרט: היהודים לדוגמא- הם יפים, חזקים ויודעים להקריב למען הכלל, והסטריאוטיפים הנושנים- חסרי ישע, כעורים ושכלתנים בלבד. הבידול של טוביה כגיבור מיתר הקהילה מודגש גם בתוך הנרטיב, כשנוספים מספר גדול של יהודים לקהילה טוביה נואם לפניהם על חוזק ושיתוף. ילדה אחת רוכנת לאימה ושואלת "הוא יהודי?" בהפתעה, גם בתוך קהילתו טוביה מוצג כחריג.
הסרט עשוי בצורה מאוד הוליוודית. החל בצילום הקלישאתי ו"המרגש" ועד לפס הקול שמלא לכל אורך הסרט במוזיקת כינור יהודית שלוחצת בדיוק בנקודות הנכונות. ולמרות שהרגשתי באופן ברור את המניפולטיביות של הסרט זה לא הפריע לי. מצאתי את עצמי נשאב לחלוטין לתוך הסיפור, שמתי את הביקורתיות בצד וצחקתי כשהסרט אמר לי לצחוק, בכיתי כשהוא הורה לבכות והתרגשתי כשהיה צריך להתרגש. כנראה זו התוצאה ששמים נצר למשפחה פולנית מול הסרט הזה, הייצוג הזה של דמות שיכולתי להזדהות איתה היה לי חדש וקיבלתי כל מה שהסרט הציג. אך עם זאת, כשיצאתי מחשכת האולם הבנתי שטוביה ואחיו יוצגו כיחידי סגולה ושיתר היהודים בסרט פשוט הולכים בעיוורון אחרי טוביה בדרך אל החופש במקום ללכת בעיוורון אל מותם.
הסרט הוא פשוט סרט הוליוודי קלאסי, קצת אקשן, קצת דרמה קצת צחוק. ייחודו הוא שהוא ממוקם במיקום לא צפוי וזה עושה את ההבדל, לפחות עבור הצופים בארץ (ובברוקלין יש לשער..). לאדוארד זוויק יש ניסיון בכך, בין יצירותיו הקודמות תמצאו את "הסמוראי האחרון" שנתן את אותו טיפול הוליוודי לתרבות יפן. שם הוא מיקם במרכז הסיפור את תום קרוז כזר שעד לתרבות. ב"התנגדות" אין את הכלי הזה והמחמירים יאמרו שדווקא כן יש אותו ושטוביה ממוקם בתפקיד זה.
ביקורת זו אולי נשמעת אמביוולנטית. הסיבה היא שאני כצופה אמביוולנטי. מצד אחד מאוד נהניתי מהסרט, מצד שני אני חש שהוא מנציח סטריאוטיפים בעוד הוא מנסה לשבור אותם. בכל זאת אני חושב שמומלץ ללכת לסרט, לכבות את תחושת הרדיפה וליהנות מיהודים שמרביצים קצת לנאצים במשך שעתיים, זה לא מזיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה