20 באוג׳ 2009

פאוזה

ובכן, תקופה עמוסה, אזכרות, ימי הולדת ועבודות סמינריוניות.
אני אחזור תוך שבועיים שלושה, אם זה מעניין מישהו.
אוגוסט תמיד היה חודש בעייתי, לעזאזל עם אוגוסטוס.
אז הוא היה הקיסר הראשון, על זה מקבלים חודש משלך? זה הכל פרוטקציות.

13 באוג׳ 2009

צעירים לנצח, סטיבן וולקר 2008

בתחילת הסרט "צעירים לנצח" מסביר במאי המופע המוזיקלי שלהתחיל חזרות למופע חדש זה מפחיד, ושתמיד יש קצת זמן שבו אתה בטוח שהכול יתפרק ולא יעבוד, ורק אחר כך דברים מתחילים להסתדר. זו הייתה גם ההרגשה שלי כשהלכתי לראות את הסרט הדוקומנטארי הזה בקולנוע- אני יושב שם בחושך, והסרט מתחיל, הוא לא מצולם הכי טוב והדמויות מוזרות. היו כמה רגעים שחשבתי שאולי עשיתי טעות בבחירת הבילוי לערב, אבל מאוד מהר התאהבתי בדמויות האלו ונסחפתי בסיפור של הסרט.

"צעירים לנצח" הוא סרט שמתעד להקה באותו שם, כשהגימיק הוא שהגיל הממוצע של החברים בהרכב הוא שמונים. המבוגרת בחבורה היא איילין הול בת התשעים ושתיים שגם זוכה לפתוח את הסרט עם הסולו שלה- "should I stay or should I go" (של הקלאש) שמצולם בקלוז-אפ אימתני שחושף את הזקנקן שהיא צימחה עם השנים, הנכונות הזאת לחשיפה כבר מראה שלא מדובר כאן בזקנים "רגילים".

הסרט מלווה בנרציה בקולו של הבמאי סטיבן וולקר, ובהתחלה נוצר אצלי חשש שזה יהיה סרט בסגנונו של ניק ברומפילד ("קורט וקורטני", "צ'יקן ראנצ'" ועוד), עוד במאי בריטי שעושה סרטים דוקומנטאריים, רק שאצלו הם עוסקים לרוב בניק ברומפילד. מתארים את המסע שהוא עובר, עם הקשיים שלו בדרך לתיעוד האובייקט וכו'. וולקר יוצר תחושה כזאת לרגע בתחילת הסרט כשהוא אומר שהוא הרגיש כאילו הוא הרוויח עוד 20 סבים וסבתות, אבל הכיוון הזה נעלם במהרה כשוולקר מפסיק לדבר על עצמו ומפנה מקום לאנשי ההרכב.

לא סתם אני אומר שהוא מפנה מקום לאנשי ההרכב, אני אומר את זה כי אין לסרט הזה ממש נרטיב. כלומר, יש נרטיב אבל הוא לא באמת משנה, הוא סתם תירוץ להציג את האנשים המיוחדים שמרכיבים את ההרכב . ביניהם יש כאמור את איילין הול, בת 92 שמעידה על עצמה שהיא הייתה ביישנית בילדותה, אבל כשוולקר מבקש ממנה להביט למצלמה היא עונה לו בפלרטטנות "אני אעשה כל מה שתרצה...".

לא רק הומור יש בחבורה, יש גם אנשים כמו פרד קניטל בן ה-81. פרד נאלץ לפרוש מהלהקה בגלל בעיות בריאות לפני מספר שנים. עכשיו הוא נחוש בדעתו לחזור, וכשרואים אותו עם מכשיר הנשמה צמוד שעוזר לו לנשום שר את "Staying Alive" השיר מקבל משמעות נוספת, עמוקה יותר, שאני לא חושב שהבי.ג'יס תכננו כשהם הקליטו את הלהיט. אבל קניטל במיוחד הוא אדם מלא הומור, על אף מצבו הבריאותי.

מסביב לזקנים (אני לא מצליח למצוא מילה יותר מדויקת לתאר אותם, ואני מתנצל אם מישהו נעלב) יש את בוב סילמן, 52, מנהל הלהקה. סילמן עובר בסרט כבחור קשוח, כשהוא צועק על החבורה ללא רחם ומאיים בביטול סולואים כל כמה רגעים. סילמן הצטייר בעיניי כקצת רשע, אבל פתאום הבנתי שהאיש הזה מנהל את ההרכב כבר 20 שנה, מגיל שלושים. אני בטוח שבמהלך הזמן הזה הוא נאלץ להפרד מכמות נכבדה של זמרים, וזה בטוח לא קל.

בכלל, רואים בסרט איך כולם במקהלה, כולל בוב, מאוד קשורים אחד לשני. בסצנה מרגשת הם נוסעים להופיע בבית הכלא המחוזי ביום שבו נפטר אחד מהחברים (אם חשבתם לרגע שתצאו מהסרט הזה בלי כמה חללים תחשבו שנית). הלהקה מקדישה לו את ההופעה, בטענה שחייבים להמשיך קדימה וההופעה מביאה את האסירים הקשוחים לכדי דמעות.

הסרט לא מנסה להביא איזו בשורה, ואין לו איזה מסר חריף. הוא פשוט מציג אנשים שעושים משהו שהם אוהבים. הוא גם מראה גישה קצת אחרת להתבגרות ובהחלט יצאתי ממנו מהורהר. הסרט מרגש ומצחיק, אבל עולה השאלה למה הוא זכה להפצה קולנועית מבין עשרות הסרטים הדוקומנטאריים המצוינים שמסתובבים בעולם ובערוצי הדוקו. בסופו של דבר יצאתי מרוצה, אבל הייתי מרוצה גם אם הייתי צופה בסרט ביס דוקו.

6 באוג׳ 2009

למעלה, פיט דוקטור ובוב פיטרסון 2009

לפני פחות מחודש ביקרתי כאן את "קורליין", סרט סטופ-מושן מדהים, ואמרתי שלא רואים סרט כזה לעיתים קרובות. אז לפעמים הכוכבים מסתדרים בדיוק נכון. שני סרטי אנימציה חדשים יצאו בימים אלו למסכים, ושניהם, כמו "קורליין", עתידים להפוך לקלאסיקות. אחד מהם הוא סרט באנימציה קלאסית בשם "פוניו על הצוק ליד החוף", של גאון האנימציה היפני הייאו מייזאקי. השני הוא הסרט החדש של אולפני פיקסאר – "למעלה", ועליו אני אדון היום.

מדהים ששלושת הסרטים האלו יצאו בארץ בכזאת סמיכות, מכיוון שכל אחד מהם מייצג בצורה עילאית צורת אנימציה שונה- "קורליין" הוא כאמור אנימציית סטופ-מושן עם בובות, "פוניו" הוא באנימציה קלאסית, יען ציורים, ו"למעלה" (כמו כל סרטי פיקסאר) הוא באנימציית מחשב. מבין השלוש אנימציית המחשב היא הטכניקה הכי צעירה ולמעשה היא יוסדה על ידי אולפני פיקסאר עצמם עם "צעצוע של סיפור" מ-95'. מאז כמעט כל סרט של האולפן הרחיב את הגבולות של מה שאנימציית מחשב מסוגלת להשיג, גם ברמה הטכנית וגם ברמה הרגשית (וכן, כשאני אומר כמעט אני מתכוון ל"מכוניות"...).

"למעלה" לא שונה משאר סרטי פיקסאר מבחינה זאת. בסרט הקודם של האולפן קיבלנו משל סביבתי על רובוט, כשחצי מהסרט אילם לחלוטין והמבקרים נדהמו מההעזה של "סרט ילדים" (והגרשיים בכוונה), אז הפעם פיקסאר דוחפים את המעטפה עוד יותר קדימה.

"למעלה" עוסק באלמן מזדקן, קארל פרדריקסון, המנסה להגיע לאזור מסתורי בדרום אמריקה בתור מחווה לאשתו המנוחה והאהובה, כיוון שהם תמיד תכננו לנסוע לשם, אך מעולם לא היה להם זמן. איך קארל מחליט לעשות את הטיול? הוא תולה אלפי בלונים דרך הארובה ומעיף את הבית לעבר היעד, זה הרי סרט פנטסטי לילדים אחרי הכל.

אבל זו לא הסיבה היחידה לדרך הטיסה למקום. הבית מייצג את אלי, אישתו של קארל, המדבר אל הבית כאילו היה אשתו ומבלה חלק נכבד מהנרטיב כשהוא קשור פיזית, עם חבל, אל המבנה. זו מטאפורה יפה למשקל שהוא נושא עליו מאז מותה של אשתו. אז בעצם זה סרט על התמודדות עם אבל? לא רק, אבל זה בהחלט תמה מרכזית, הייתי רוצה לראות איזה עוד אולפן היה מפיק סרט ילדים על אלמן בן 70.

ופיט דוקטור ובוב פיטרסון, הבמאים, עושים כמה בחירות אמיצות בעניין זה. הסרט לא נפתח כשקארל כבר אלמן. אלה בסיקוונס בן רבע שעה המתאר את חייהם של קארל ושל אלי. איך הם נפגשו, התאהבו ואיך נראו חייהם יחדיו, עם הטוב והרע, ואלי היא דמות מקסימה. ככה, כשהסרט "באמת" מתחיל, לא רק קארל באבל, גם אני כצופה מבכה את האובדן שלו. ככה הבמאים מכניסים אותנו לנעליו של קארל, במקום להציג לנו אותו ולהגיד "הוא באבל, וזהו".

כמובן שכשאני מתאר את זה ככה זה נשמע כמו סרט מדכא למדי, זה לא. זה סרט מקסים, כדי לאזן את המרירות והשתקנות של קארל צירפו לו חבר למסע- ראסל, ילד צופים שמנמן ודיי טיפש, שלא סותם את הפה לרגע. הדינאמיקה בין שתי הדמויות הלו היא נפלאה, כשראסל מלהג וקארל מהנהן בתגובה ומכבה את מכשיר השמיעה שלו קשה שלא לצחוק.

הסיפור כמובן גם מסתבך, קארל וראסל מגיעים ליעד האקזוטי ושם הם נתקלים בציפור נדירה ובכלב עם קולר שמאפשר לו לדבר וצרות לא יכולות להיות הרחק מאחורי דבר כזה. כל הדמויות משנה בסרט מצחיקות, אבל הכלב הזה, שנקרא דאג, הוא היסטרי. הוא מדובב ע"י אחד הבמאים (פיטרסון) וכל שורה שלו היא זהב קומי.

אני לא רוצה להתחיל להדגים כמה הסרט מצחיק, כי זה ידרוש ממני להרוס בדיחות. אז אני חושב שאקצר הפעם- "למעלה" הוא סרט מופלא, הוא נע בין צחוק גדול לעצב. הוא אולי לא מתאים לילדים מאוד צעירים, אבל הוא מחמם לב וגם כמבוגרים ממש חבל לפספס אותו.

רק מילה על גרסת התלת-מימד, אותה ראיתי- זה אפקט נחמד, ולטעמי הוא הוסיף לחוויית הצפייה, אבל הוא ממש לא חובה. הסרט מוקרן בתלת-מימד בשפת מקור רק במעט אולמות ואם אין כזה לידכם אין טעם לטרוח, הגרסא "הרגילה" בהחלט תספיק.