בתחילת הסרט "צעירים לנצח" מסביר במאי המופע המוזיקלי שלהתחיל חזרות למופע חדש זה מפחיד, ושתמיד יש קצת זמן שבו אתה בטוח שהכול יתפרק ולא יעבוד, ורק אחר כך דברים מתחילים להסתדר. זו הייתה גם ההרגשה שלי כשהלכתי לראות את הסרט הדוקומנטארי הזה בקולנוע- אני יושב שם בחושך, והסרט מתחיל, הוא לא מצולם הכי טוב והדמויות מוזרות. היו כמה רגעים שחשבתי שאולי עשיתי טעות בבחירת הבילוי לערב, אבל מאוד מהר התאהבתי בדמויות האלו ונסחפתי בסיפור של הסרט.
"צעירים לנצח" הוא סרט שמתעד להקה באותו שם, כשהגימיק הוא שהגיל הממוצע של החברים בהרכב הוא שמונים. המבוגרת בחבורה היא איילין הול בת התשעים ושתיים שגם זוכה לפתוח את הסרט עם הסולו שלה- "should I stay or should I go" (של הקלאש) שמצולם בקלוז-אפ אימתני שחושף את הזקנקן שהיא צימחה עם השנים, הנכונות הזאת לחשיפה כבר מראה שלא מדובר כאן בזקנים "רגילים".
הסרט מלווה בנרציה בקולו של הבמאי סטיבן וולקר, ובהתחלה נוצר אצלי חשש שזה יהיה סרט בסגנונו של ניק ברומפילד ("קורט וקורטני", "צ'יקן ראנצ'" ועוד), עוד במאי בריטי שעושה סרטים דוקומנטאריים, רק שאצלו הם עוסקים לרוב בניק ברומפילד. מתארים את המסע שהוא עובר, עם הקשיים שלו בדרך לתיעוד האובייקט וכו'. וולקר יוצר תחושה כזאת לרגע בתחילת הסרט כשהוא אומר שהוא הרגיש כאילו הוא הרוויח עוד 20 סבים וסבתות, אבל הכיוון הזה נעלם במהרה כשוולקר מפסיק לדבר על עצמו ומפנה מקום לאנשי ההרכב.
לא סתם אני אומר שהוא מפנה מקום לאנשי ההרכב, אני אומר את זה כי אין לסרט הזה ממש נרטיב. כלומר, יש נרטיב אבל הוא לא באמת משנה, הוא סתם תירוץ להציג את האנשים המיוחדים שמרכיבים את ההרכב . ביניהם יש כאמור את איילין הול, בת 92 שמעידה על עצמה שהיא הייתה ביישנית בילדותה, אבל כשוולקר מבקש ממנה להביט למצלמה היא עונה לו בפלרטטנות "אני אעשה כל מה שתרצה...".
לא רק הומור יש בחבורה, יש גם אנשים כמו פרד קניטל בן ה-81. פרד נאלץ לפרוש מהלהקה בגלל בעיות בריאות לפני מספר שנים. עכשיו הוא נחוש בדעתו לחזור, וכשרואים אותו עם מכשיר הנשמה צמוד שעוזר לו לנשום שר את "Staying Alive" השיר מקבל משמעות נוספת, עמוקה יותר, שאני לא חושב שהבי.ג'יס תכננו כשהם הקליטו את הלהיט. אבל קניטל במיוחד הוא אדם מלא הומור, על אף מצבו הבריאותי.
מסביב לזקנים (אני לא מצליח למצוא מילה יותר מדויקת לתאר אותם, ואני מתנצל אם מישהו נעלב) יש את בוב סילמן, 52, מנהל הלהקה. סילמן עובר בסרט כבחור קשוח, כשהוא צועק על החבורה ללא רחם ומאיים בביטול סולואים כל כמה רגעים. סילמן הצטייר בעיניי כקצת רשע, אבל פתאום הבנתי שהאיש הזה מנהל את ההרכב כבר 20 שנה, מגיל שלושים. אני בטוח שבמהלך הזמן הזה הוא נאלץ להפרד מכמות נכבדה של זמרים, וזה בטוח לא קל.
הסרט לא מנסה להביא איזו בשורה, ואין לו איזה מסר חריף. הוא פשוט מציג אנשים שעושים משהו שהם אוהבים. הוא גם מראה גישה קצת אחרת להתבגרות ובהחלט יצאתי ממנו מהורהר. הסרט מרגש ומצחיק, אבל עולה השאלה למה הוא זכה להפצה קולנועית מבין עשרות הסרטים הדוקומנטאריים המצוינים שמסתובבים בעולם ובערוצי הדוקו. בסופו של דבר יצאתי מרוצה, אבל הייתי מרוצה גם אם הייתי צופה בסרט ביס דוקו.
שני הפוסטים האחרונים שלך מהמשובחים שכתבת אי פעם.
השבמחק