זה לא סוד שהוליווד אוהבת להתעסק בעצמה, זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהדבר הראשון שכל סטודנט לקולנוע שומע בלימודים זה "תכתוב על מה שאתה יודע". לרוב דווקא הסרטים האלה מגיעים מיוצרים מבוגרים יותר, כאלה שראו כבר דבר או שניים בקריירה. בנוסף לניסיון שנצבר עם הגיל יש עוד דבר שמצטבר עם השנים וזו תכונה שמתבטאת בבירור בסרטים מזן זה- מירמור. זה הזדמנות מצוינת ליוצרים לרחם על עצמם, וזה בדיוק מה שרוברט דה-נירו ובארי לוינסון עושים בסרטם החדש.
ב"מה בדיוק קרה?" דה-נירו מגלם את בן, מפיק הוליוודי מצליח למדי. הסרט עוקב אחרי שבוע בחייו בו כל הבסיס לקיומו מתערער. הסרט מנסה לפרק את בן ולהרכיב אותו מחדש ותוך כדי כך להראות לנו ממה הוא בנוי- התעסקות אובססיבית בעבודה, יריבויות מקצועיות, נשים לשעבר וכו'.
במהלך אותו שבוע גורלי בן צריך להתמודד עם במאי עקשן שלא מוכן לשנות את סוף הסרט שהוא צילם כך שהאולפנים יאשרו אותו, עם כוכב פסיכי (ברוס ויליס) שמאיים להשבית הפקה שלמה כי הוא לא מוכן להתגלח והכי נורא, החשד שלגרושתו האחרונה (רובין רייט-פן) , בה הוא עוד מאוהב, יש רומן.
בבמאי, בארי לוינסון, היה פעם פוטנציאל גדול ללהיטים, עם סרטים כמו "בוקר טוב ויאטנם" ו"איש הגשם" ברזומה. בשנים האחרונות כוכבו די דעך בהוליווד וכיום הוא חתום בעיקר על קומדיות דרג ב' כמו הפיהוקון "איש השנה" עם רובין ויליאמס מ-2007 והזוועתון "קנאה" עם ג'ק בלק ובן סטילר- סרטים עם כוכבים גדולים שפשוט לא סיפקו את הסחורה. למרות ש"מה בדיוק קרה?" נכתב ע"י ארט לינסון (על פי ספר שלו) יש תחושה שהתסכול המצטבר של לוינסון משתחרר בסרט הזה ושלכן לא הייתה כאן יד מכוונת.
אין בסרט שום תחושה של סדר, הוא מוגדר בIMDB תחת הז'אנרים קומדיה ודרמה. מוזר בהתחשב בעובדה שכמעט אין בסרט דרמה ושיש בו מעט מאוד קומדיה מוצלחת, בעיקר הסצנות (המעטות) עם ברוס ויליס בתפקיד עצמו, שמוכיח הומור עצמי בריא וגונב את ההצגה בכל רגע בו הוא על המסך. החיים של בן מוצגים כלחוצים וכאוטיים, הוא כל הזמן רץ ממקום למקום אבל אין באמת דרמה בסיפור. גם כשהעולם שלו כביכול מתמוטט בן מגיב במין אדישות- הוא כאילו מודע להבלים של מה שהוא עושה, אז אם הוא מודע, למה אכפת לו? אז זהו, שלא אכפת לו. ואם לא אכפת לו, למה שיהיה אכפת לנו? לא נוצרת טיפת אמפתיה לבן והיחס שלו להתרחשויות משאיר אותנו בתחושה שאין משקל באמת לשום אירוע בסרט.
זה סרט של רוברט דה-נירו בכל מובן המילה, הוא עזר להפיק את הסרט באופן עצמאי, כיכב בו והביא את לוינסון. ההתמסרות של דה-נירו לתפקיד מורגשת, הוא מצליח להיכנס לנעליים של בן. הוא מגלם נאמנה דמות משעממת, קרדיט לשחקן עם נוכחות כשלו. הוא מצליח להצטמצם ולא להאפיל על אף אחד, כשהוא מדבר עם ברוס וויליס לא מצאתי את עצמי חושב "אבל הוא כוכב יותר גדול מוויליס..." שזה מה שקורה לי לרוב בסרטים כאלה ("למה אל פצ'ינו מתחנף לבחורה הזאת? מי שמע עליה? מה, היא הולוגרמה?"). דה-נירו גם גייס לסרט חברים שלו שסביר להניח שהיו מוותרים על הסרט אם ההצעה הייתה מגיעה מכל אחד אחר; שון פן נותן מאקרו הופעה (אם תמצמצו תפספסו אותה), ברוס וויליס כאמור התגייס ומהווה את ההיי לייט של הסרט, אפילו ג'ון טורטורו מגיע ונותן הופעה משעשעת.
באופן כללי צוות השחקנים מצויין, כולם מקריאים את השורות שלהם נאמנה, אבל גם צוות שחקנים כזה לא יכול לחפות על התסריט המשמים של לוינסון. לסרט שכתוב גרוע אפשר ללכת ולצחוק עליו. אבל הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על סרט זה שהוא משעמם. כבר הרבה זמן לא קרה שכמעט ונרדמתי בסרט שטרחתי ונסעתי לקולנוע בשבילו, וב"מה בדיוק קרה?" מצאתי את עצמי מנקר, מרחף על הגבול של להפסיק בכלל לנסות ולהתעניין במה שקורה על המסך. וזה עצוב במיוחד בגלל שהסרט הזה מציג את עצמו כמיועד בדיוק אליי- סרט לחובבי קולנוע, שמתעניינים באחורי הקלעים ובתהליך הקולנועי.
מה שהציק לי במיוחד בסרט זה העובדה שהוא מציג את עצמו כסרט עצמאי, קטן. סרט שיכול לנשוך קצת את התעשייה כי הוא לא חלק ממנה, אבל בעצם אין בסרט הזה שום דבר נשכני. הסרט עשוי בדיוק כמו כל סרט הוליוודי אחר, כל ביקורת שאולי יש בו על השיטה ההוליוודית מייד מאבדת משמעות כשאתה רואה כמה הסרט הזה מתאמץ להיות הוליוודי. אבל למרות הרצון הגדול הוא לא, שום חלק בו לא עומד בסטנדרטים של העשייה ההוליוודית, התסריט הלא מלוטש והצילום הבנאלי הם רק שתי דוגמאות מייצגות לכך. אני לא מאשים את לוינסון או את דה-נירו, שניהם מסתפקים ביצירה בינונית מאוד כבר עשור. אני מאמין שהם רצו לעשות סרט ביקורתי ומוצלח, מצחיק ומרגש- אבל יצא להם סרט משעמם, עם עלילה במשקל נוצה והומור לא מצחיק.
(הסרט יצא בארץ במרץ השנה, זה לא שהתחלתי לכתוב על סרטים נושנים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה