18 ביוני 2009

הנוכלים בלום, ריאן ג'ונסון 2009

את "הנוכלים בלום" הלכתי לראות עם שלושה חברים, האולם היה מלא למחצה. כשהסרט נגמר והמסך ירד הייתה לי תחושה שוקעת שאני היחידי באולם שממש אהב את הסרט, כשצירפתי את זה יחד עם המרצה מהאוניברסיטה שאמר לי שזה סרט נוראי הרגשתי במיעוט. החברים שלי מיהרו להסביר לי למה הם נהנו אבל חשבו בכל זאת שזה סרט לא טוב (חורים בעלילה, דמויות לא אכפתיות ועוד) אבל אני בדעתי מחזיק, ויסלחו לי כולם אם אני יוצא אידיוט- אני חושב שזה סרט מצוין.

הסרט, שנקרא במקור "האחים בלום", עוסק לא במפתיע באחים בלום, שני נוכלים שמגולמים על ידי מארק רופלו (בתור סטיבן הבכור) ואדריאן ברודי (בתור בלום הצעיר). השאלה הראשונה שעלתה לי בסרט היא "שאלת המריו". כמו שבסרט המופת "האחים מריו" (עם בוב הוסקינס) התגלה ששמו המלא של השרברב המפורסם הוא מריו מריו ושאחיו הוא לואיג'י מריו, אז האם הצמד שלנו הם סטיבן ובלום בלום? על זה לא נקבל תשובה. הרבה דברים נשארים לא פתורים בסרט הזה, נראה שאת הבמאי, ריאן ג'ונסון (שביים קודם לכן את "בריק"), פחות מעניינות תשובות.

הסרט נפתח בפלשבק לילדותם של סטיבן ובלום ומבנה את זה שסטיבן הוא נוכל גאון שמרגיש שהעוקצים שהוא כותב הם סיפורים, ושבלום בהיותו האח הקטן נגרר אחריו ומרגיש לא מסופק מהדמות הרומנטית טראגית שאחיו תופר לו בכל פעם. זאת לא ההתחלה הכי טובה לסרט, בעיקר כי יש קריין עם קול ממש מעצבן. דומה לקריין ב"החיים על פי נד" (Pushing Daisies) רק הרבה פחות חינני. ג'ונסון מתעקש עם קריינות גם בתחילת ההווה של הסרט אבל האלמנט הזה נעלם מהר, ותודה לאל על כך.

ההווה של הסרט מוצא את סטיבן ובלום כנוכלים מהרמה הגבוהה ביותר יחד עם שותפתם השותקת "בנג בנג"- סיילנט בוב משודרגת ואסייתית המגולמת על ידי רינקו קיקוצ'י (שהתפקיד היחיד שלה במערב עד כה היה ב"בבל" וגם שם דמותה לא דיברה). אחרי מבצע מוצלח בלום מכריז שהוא פורש, שהוא לא יודע מי הוא ומה אמיתי כבר מרוב שהוא משחק דמויות, בלום רוצה "חיים לא כתובים". תוך זמן קצר סטיבן מוצא נוכלות אחרונה ש"תסדר" אותם ואולי תיתן לבלום את מה שהוא מחפש.

הנוכלות הנ"ל היא לעבוד על פנלופי, מיליונרית בודדה ואקסצנטרית. משם העלילה הולכת ומסתבכת, ומסתבכת, ומסתבכת. מאוד מהר מצאתי את עצמי מפקפק בכל משפט שיוצא לכל דמות מהפה. כל הדמויות עוטות דמויות שמשחקות דמויות כל הזמן. ג'ונסון לא טורח להבהיר לצופה בשום שלב מה בדיוק האמת, מה שלדעתי הוא עושה בכוונה. אני מרגיש בנוח להגיד שהסרט עוסק במה היא האמת, באיך יודעים מה אמיתי ובמה משוחק. ג'ונסון מחזק את האפקט הזה בכך שהוא משאיר את הקהל כל הזמן תוהה "רגע, הוא מתכוון לזה? הוא אוהב אותה? או שזה חלק מהעוקץ?".

מה שהיה מצחיק בפתיחת הסרט זה העובדה שכשראיתי את האחים הצעירים הייתי בטוח שהילד שמשחק את סטיבן הצעיר ממש דומה לאדריאן ברודי ושזה שמגלם את בלום נראה כמו מארק רופאלו. כשהסרט חזר ל"הווה" ממש הופתעתי שזה היה ההפך. האפקט הזה השאיר עליי חותמת ברוב הסרט כשחשבתי כל הזמן "ברודי יכול לשחק את התפקיד הזה יותר טוב...". למרות שגם עם הלך הרוח הזה שלי עדיין נסחפתי בסיפור ששני אלה טווים, רופאלו וברודי מצליחים לתפוס את הדינאמיקה המשפחתית בצורה מושלמת. ברודי כבר הוכיח שהוא טוב בזה עוד ב"רכבת לדג'רלינג" המצוין של ווס אנדרסון, שגם שם הוא שיחק צלע משפחתית בצורה אמינה.

ואם כבר הזכרתי את ווס אנדרסון אז אפשר להגיד שהסגנון של "הנוכלים בלום" מאוד מזכיר את הסגנון המיוחד בסרטים של אנדרסון. ספציפית את הסרטים היותר מוקדמים שלו כגון "ראשמור" ו"משפחת טננבאום". ג'ונסון קצת פחות טוטליטארי מאנדרסון, מה שיוצר תחושה יותר פרועה בסרט שלו לעומת השוטים המוקפדים כל כך בסרטיו של אנדרסון. הפראות הזאת עוזרת לג'ונסון להימנע מתיוג כחקיין אנדרסון (מה שקרה לנוח באומבך עם "The Squid and the Whale" המשעמם וחסר האופי).

רוב הפראות בסרט מגיעה מכיוונה של רייצ'ל וייז שמגלמת את פנלופי. אף פעם לא ממש שמתי לב לוייז אבל היא זוהרת בתפקיד הזה. פנלופי מרגישה במשך רוב הסרט כמישהי שיושבת בהצגה וצועקת הערות אל הבמה. היא מרגישה חיצונית כמעט לסיפור, כדוגמא היא כל הזמן מאבחנת את "התסריט" שסטיבן כתב לעוקץ עליה. היא מאתרת בשניות את האזכורים הספרותיים העדינים שהוא שזר בגאווה בנרטיב שלו, זה מרגיש שהיא אוטוטו עולה על התרמית שלהם. בלום אומר לסטיבן ברגע מסוים ש"זה מרגיש כאילו היא יודעת הכול" וזה באמת נראה כאילו פנלופי קיבלה הצצה לתסריט.

פנלופי היא במידה מסוימת דמות ארס-פואטית, מודעת לסיפור שהיא חיה. גם מסביבה הארס פואטיות תופסת חלק נרחב בסרט. לדוגמא- בשלב מסוים בסרט מתרחש פיצוץ לא מתוכנן ודי רציני במבנה היסטורי, ג'ונסון מיד חותך אל תייר בודד שעומד על גשר מרוחק ומתעד את הרגע במצלמתו, ג'ונסון כמו אומר שהרגע הזה קיים כי צילמו אותו. אבל הרמיזות הללו לכל אורך הסרט לא מתפתחות בשום שלב לאיזושהי אמירה משמעותית לגביי האמת, החיים, הקולנוע ומה שביניהם וזו החולשה הגדולה של הסרט. חולשה שאני מוכן לסלוח עליה עקב המסע המוצלח שהסרט העביר אותי, אני יכול לחיות בלי מסר מדי פעם. ואם הולכים אז לא לצפות לסוף קוהרנטי, כן? לחיים יש סוף קוהרנטי? לא. אז גם לסרטים מותר מדי פעם.

הסרט פתח במספר אולמות מאוד מצומצם בארה"ב וכולי תקווה שהוא יתרחב, כאן בארץ (ואולי בזכות המפיק הישראלי רם ברגמן) הסרט מוקרן בכמות נאה של אולמות. כדאי לראות אותו, זה סרט מקסים. וגם מי שלא יתחבר לאחים ולמוזרויות שלהם יוכל למצוא מזור בהומור המוצלח, בצילום המהמם וברייצ'ל וייז (וכדי לא לצאת שוביניסט, גם אדריאן ברודי דיי חתיך).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה