עמית ארז הוא אמן מאוד מוערך בקרב חוג ה"אינדי" כאן בארץ. הוא חבר בסופרגרופ המקומית "איטליז", הוא גיטריסט ווירטואוז והוא גם אומן סולו שחוגג עכשיו את יציאת אלבומו השני (שלישי אם מחשיבים את הEP- "black light" מ-2006). האלבום מתהדר בשם הקצרצר "Last Night When I Tried To Sleep I Felt The Ocean With My Fingertips ", כנראה בגלל החסך שארז חש כשאלבומו הקודם נקרא פשוט "עמית ארז". בשבוע שעבר, כחודש אחרי יציאת האלבום לחנויות, ארז השיק את המופע החדש בהופעה חגיגית ב"צוותא".
לבמה ארז עלה בשקט, מלווה בלהקתו, לבוש בחולצה מכופתרת ו-ווסט שמדגישים את הצורה הצנומה שלו, הוא התיישב והחל ללא הקדמות לשיר. ארז והלהקה ביצעו את האלבום החדש מתחילתו עד סופו ותיבלו בהדרן ארוך של שירים ישנים יותר.
במהלך הרבע שעה הראשונה ההופעה הייתה שקטה מאוד, כשארז לא אומר כלום בין השירים. כך שכשמחיאות הכפיים שככו השתרר שקט מביך בעוד הנגנים התארגנו לשיר הבא. כשכבר חששתי שכך יהיה כל הערב ארז סוף סוף פצה את פיו ואמר "ערב טוב ותודה שבאתם". מאותו הרגע הייתה אווירה הרבה פחות לחוצה באולם, למרות שניכר היה בשתקנותו של הבחור שהוא בלחץ.
האלבום החדש לוקח צעד הפוך מהכיוון שבו אני הייתי שמח לראות את ארז הולך. הוא הצהיר על האלבום שהוא "בוגר" יותר מהמאמצים הקודמים שלו, ובתרגום חופשי זה אומר שהעיבודים מתרכזים בקלידים במקום בגיטרות. מה שחבל כיוון שכוחו הגדול ביותר של ארז הוא בשליטה שלו בגיטרה. אבל מה שבאמת מאכזב אותי באלבום הוא סגנון השירה שארז אימץ.
יהיה קשה לי להגיד שארז זמר גדול, אבל הוא בהחלט זמר בסדר. עד היום אני חושב שהשיר בו הוא שר הכי יפה הוא "Night Side" שנמצא באלבומו הקודם, וספציפית הפתיח שלו. מדובר בכשלושים שניות בהן ארז שר בקול נמוך מאוד, על גבול הלחישה- שם הקול שלו עוטף ומלנכולי. ככל שארז שר בטונים יותר גבוהים כך יש לו פחות שליטה על הקול שלו ומשום מה הוא בוחר לשיר בקול מאוד גבוה לאורך רוב האלבום החדש. בסיטואציה חיה זה מאוד פגע בו, באולפן היו לו כמה ניסיונות שהוא רצה כדי להשיג את הטייק הנכון, בהופעה אין לו את הפריבילגיה הזאת וכך בחלק גדול של ההופעה הוא היה על סף הזיוף.
הלהקה שעלתה איתו לבמה הורכבה מחטיבת קצב מוצלחת, דודי ברקת על הבס וברק קרם על התופים, מעומרי בר על הקלידים ומאור בהיר (שגם הפיק את האלבום) שפיקד על הגיטרה החשמלית ביד רמה. לצד הלהקה הזאת עלה לבמה גם הדר גרין שסיפק קולות רקע לארז, ומשום מה גם אחז בגיטרה, מה שהיה מוזר כי הוא לא ניגן עליה כמעט בכלל.
הסאונד בהופעה היה בעייתי והפריע ליהנות מהמוזיקה, חטיבת הקצב הוגברה מאוד בעוד הגיטרה של אור בהיר הייתה מאוד חלשה, באחד השירים בהיר ניגן סולו גיטרה שנראה רצחני, האצבעות שלו עפו על הצוואר של הכלי- רק חבל שלא שמעתי אף תו שהוא ניגן. גם השירה של ארז הייתה חלשה במיקס, ואני לא אכנס כאן לתיאוריות קונספירציה שאולי זה נועד כדי לכסות על הבעייתיות בקול שלו.
בחלק מהשירים הצטרפו לבמה רביעיית מיתרים, מה ששיפר והוסיף המון רגש לעיבודים. הרביעייה ירדה ועלתה מספר פעמים מהבמה במהלך המופע, מה שלקח כל פעם קצת זמן וגרם לי לתהות על הארגון של הערב – זה לא קל לרדת מהבמה עם צ'לו כל חמש דקות, ועוד לנסות לעשות את זה בלי שישימו אלייך לב... גם הגיטריסטים כל הזמן החליפו גיטרות, חלק מהזמן עם גיטרות שהיו על הבמה וחלק מהזמן הם התחלפו אחד עם השני. בקיצור, היה קצת כאוס וזה היה מצחיק ויצר אווירה ביתית.
השירים המוצלחים בחלקו הראשון של המופע היו הסינגל "Animal Heart" ו"Secret Cards" (שאת שניהם אפשר לשמוע במייספייס של ארז כאן) שהרימו את הקהל על הרגליים, מטפורית כמובן כי המופע היה בישיבה. אבל חוץ מאלה אף שיר לא ממש נשאר לי בראש בסוף הערב, יכול להיות שזה בגלל שמדובר בשמיעה ראשונה של החומרים, אבל אחרי האזנה לאלבום אני מוצא שכמעט לכל השירים הגבתי אותו דבר.
בפתיחת כל שיר אני מתלהב מהלחן, אבל כשנכנסת השירה אני מאבד עניין. זה חבל לי כי חוץ מזה האלבום מופק נפלא ע"י בהיר (הלחנים מעניינים והעיבודים עשירים ויפים) אבל קשה לי להתחבר אל הקול של ארז באלבום הזה. אני עדיין אשאר עם אלבומו הקודם (והמצוין) של ארז- כמובן שחברתי הטובה דנה חושבת בדיוק הפוך, שהאלבום החדש הוא צעד נפלא קדימה.
החצי השני של המופע הורכב מלהיטי העבר ושם ארז כבר הרגיש הרבה יותר בנוח, יש להאמין שעוד כמה הופעות הוא ירגיש יותר בנוח גם עם החומרים החדשים. ארז עורך גם הופעות לבד, הוא והגיטרה, שם הוא באמת זורח- לאחת כזאת אני אלך בפעם הבאה. המסקנה וההמלצה היא לשמוע אותו בעצמכם- בכל מקרה ארז הוא אמן שכדי לשים לב למה שהוא עושה, כי אין הרבה כמוהו בארץ (טוב, יש המון- אבל לא ברמה שלו).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה