"מחוברות" היא תכנית יומית חדשה של "הוט" המתהדרת בקונספט פסודו חדשני. נתנו למספר נשים מצלמות פשוטות ונתנו להן לתעד את חייהן. החומרים מועברים לעורך מקצועי שיוצר נרטיב אחיד מהמישמש של החיים שלהן. התוכנית היא כאילו היפר-ריאליטי, והיא מנצחת בקלות בגזרת האותנטיות את "האח הגדול", "פרוייקט מסלול" וכל ריאליטי אחר שתוקע אנשים בחדר ומחכה שהם יריבו. למרות זאת בסופו של דבר אני מרגיש שמדובר בלא יותר מבלוג אינטרנטי שקיבל ליטוש מקצועי.
אני לא סנוב ואין לי בעיה להודות שיש לי חיבה לריאליטי, כמה שיותר טראשי יותר טוב. ל"אח הגדול" לא הייתה לי סבלנות אף פעם כי אין שם קונספט מעניין. אבל תשימו אנשים על אי בודד, תנו להם לתפור משהו או קחו 12 בנות שרק רוצות להיות טיירה בנקס ורוב הסיכויים שאני אצפה בזה. ב"מחוברות" לעומת זאת יש משהו שמרתיע אותי.
אני חושב שדווקא האותנטיות, ההצצה הקיצונית כל כך לחייהן של הנשים הללו היא מה שהפריעה לי. כשאני רואה "הישרדות" ברור לי מאוד שכל אדם שם לא באמת מייצג את עצמו. הוא לוהק כדמות והוא משחק בהתאם, ולכן אני לא באמת תופס מדן מנו תחמן מניאק- כי רוב הסיכויים שמחוץ לאי הוא לא נוהג לבעוט בזקנות (אני מקווה...). ב"מחוברות" קשה מאוד לעשות את ההפרדה הזאת, ואולי היא באמת לא קיימת- כשדנה ספקטור (סביבה מתרכז רוב הפרק הראשון) אומרת למצלמה בלחש באמצע הלילה שהיא לא בטוחה שהחיים עם בעלה והילדה הקטנה שלהם זה "המסלול הנכון" בשבילה, קשה לי להתייחס לזה כבידור.
אבל אני גם לא רואה את זה כ"תיעוד" רציני, מדובר פה במציצנות מוחלטת. הנשים הללו מקריבות את פרטיותן באופן כולל- ונדמה שהן עושות את זה בעבור היותן בטלוויזיה וזהו, אני מתקשה למצוא איזה סוג רווח נוסף הן יכולות לדלות מחשיפה מזן זה. אבל אולי בימינו החשיפה זה מספיק, הקאסט של התוכנית מורכב בסך הכול משתי בלוגריות (אליזרין מזרוב וליאת בר-און מדודה מלכה), עיתונאית אחת (ספקטור הנ"ל) ושתי אלמוניות בתפקיד קצוות הגילאים - חנה רטינוב, הצעירה בחבורה (16) ומירי חנוך, המבוגרת בחבורה (42).
כמובן שזכותן של הנשים הנ"ל לחשוף את חייהן כמה שירצו, לפחת שלוש מהן כבר עושות את זה בכתב על בסיס קבוע. החשיפה בתוכנית מפריעה לי רק כשילדים מעורבים בה. לא בטוח שחנה בת ה-16 תהייה כל כך מבסוטה בגיל 25 שהיא השתתפה בתוכנית הזאת. אבל חנה, שהחיים שלה (לפחות משני הפרקים בהם אני צפיתי) הכי דרמטיים ומעוררי הזדהות בתוכנית, לפחות בחרה להשתתף- כשהבת הצעירה של מירי חנוך אומרת לה "תפסיקי לצלם אותי, אני לא רוצה להיות בטלוויזיה" זה נראה לי לא הוגן כלפי הילדה להכניס את זה לפרק, או מצד האימא להמשיך לצלם.
התוכנית, פרי מוחם של רם לנדס ודורון צברי, היא הפקה פשוטה להפליא, לא היה צריך לשכור לא צלמות, לא מאפרות, סאונד-מניות וכו'. אני בטוח שזה אוזן ע"י כמות העריכה שבטח הייתה לגודש החומרים. אבל האותנטיות הזאת מתבטאת בכך שהסדרה לא "יפה", הצילום רועד רוב מהזמן והסצנות (באופן טבעי) מצולמות תמיד מנקודת מבט אחת ומאוד מסוימת. אז ברמה הזאת התוכנית היא בהחלט עבודה, לא צפייה קלה.
הטון השלילי שלי לא בא להגיד שהסדרה לא אמיתית או מעניינת. לא חסרים רגעים שיש בהם מבט אינטימי ומרגש, כמו כשאייל שני, השף ובן זוגה של חנוך, מצלם אותה והיא אומרת לו במבט מלא אהבה ש"זה כמו פוטושופ, כי המבט שלך מייפה אותי", זה באמת קצת נראה ככה. גם רגעים שוברי לב לא חסר, כמו כשאמא של חנה אומרת לה שהיא לא התאהבה באבא שלה, אלה שהיא התרגלה אליו: "כמו אל רהיט". הביקורת שלי מסתכמת בכך שאני לא מעוניין לחדור בצורה כל כך פולשנית לחייהן.
אני מבין שיש שיראו בתוכנית משהו אינטימי, הם ייכנסו לחייהן של הנשים הללו ויחיו בנעליהן תקופה, עם כל האושר והכאב שעבר עליהן בזמן הצילומים. אנשים שיתייחסו אל זה ככה בטח יתמכרו מהר ויהנו מאוד מהסדרה. אני אוותר על התענוג הזה, לא משנה כמה "אינטימי, מרגש ומטלטל" המסע הזה. לי אישית קשה לראות בו מעבר להקרבת ה"אני" על מזבח הרייטינג, תהנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה