ג'ק וייט הוא איש עסוק, רק לפני כמה חודשים הוא השיק את האולפן\לייבל החדש שלו "third man records" במרכז נאשוויל. הוא הקים את העסק בעוד הוא מסתובב עם הלהקה "האחרת" שלו- "הרקנטורס", ברחבי ארה"ב. מדובר בסיבוב הופעות שהתחיל בערך חודשיים אחריי שהסיבוב הופעות האחרון של הלהקה "הרשמית" שלו נגמר במפתיע עקב חרדה קשה מצד מג וייט, המתופפת החיננית בצמד "הוייט סטרייפס".נדמה שהעיסוקים האלה לא הספיקו לאדון וייט (שהספיק אפילו להביא שני ילדים לעולם בשנים האחרונות). עכשיו יוצא הפרויקט הראשון מהלייבל החדש הנ"ל- "The Dead Weather". להקה שבה ג'ק החליט לנוח קצת ולהניח את הגיטרה. אז הוא פשוט חזר למקורותיו כמתופף. עכשיו, לשם הגילוי הנאות- אני אקנה כל מה שג'ק וייט ישחרר לעולם, בין אם זה אלבום של "הוייט סטרייפס", פרוייקט צד עם ברנדן בנסון או קלטת ילדים בשם "Baby's First Guitar Solo", ואחרי שלקחתם את זה בחשבון- לענייננו.
ההרכב החדש הזה החל כשלהקת "הקילס" חיממה את "הרקנטורס". לקראת סוף הטור הגרון של אדון וייט הלך לאיבוד (אני חושב ש"הלך פקקט" זה המונח המקצועי). אז הוא ביקש מאליסון מוסהארט, סולנית ה"קילס" להחליף אותו בשירה. זה הוביל להתיידדות זריזה ואחרי מפגש מוזיקלי אחד "בשביל הכיף" כבר הייתה להקה חדשה בעולם. להרכב הביא ג'ק חברים ותיקים- דין פרטיטה מ"קוינס אוף דה סטון אייג'" על הגיטרה (פרטיטה ליווה את "הרקנטורס" על קלידים בהופעות אבל מעולם לא היה חבר "רשמי" בהרכב) וג'ק לוראנס מ"הרקנטורס" על הבאס.
מעניין שרק שיר אחד באלבום נכתב לבד ע"י וייט, נדמה שהוא באמת החליט לקחת צעד אחורה בהרכב הזה, בחוברת מצויין במפורש שהוא תרם רק גיטרות אקוסטיות, וגם אותן רק לשיר אחד. כמובן שהוא המפיק של האלבום ובהתאם לכך התופים (שהוא כאמור אחראי עליהם) שולטים במיקס באופן מובהק. אבל זה לא דבר רע, וייט מתופף כמו שהוא מנגן על הגיטרה- חזק ובמיומנות.
אבל חוץ מזה הייתי מתקשה להאמין שזה אלבום שוייט מעורב בו. הסאונד שלו הוא בערך ההפך מהגישה של וייט עד כה לסאונד- המינימליזם נעלם לטובת ערוצים על גביי ערוצים של גיטרות כבדות מאוד וסאונדים אלקטרוניים ששזורים לאורך השירים- כמו הסינתיסייזר שמוביל את "bone house", מה שמאוד לא אופייני לג'ק.
מה שמוזר הוא שלמוסהראט ולוייט יש קול ממש דומה. כשיצא הסינגל הראשון של ההרכב - "Hang You From The Heavens", אני לא אתבייש להודות שחשבתי שג'ק שר אותו, ושמשהו ממש נדפק בקול שלו. אבל ברגע שהבנתי (אני איטי...) שמדובר בה ולא בו אז הקול שלה גדל עליי, וככה גם האלבום הזה.
האמת היא שהדיסק הזה הוא לא דיסק שהייתי קונה אם שמו של וייט לא היה חתום עליו. הסאונד שלו כבד מדי בשבילי, קשה לי להסביר אבל זה פשוט כך, הייתי שומע את הסינגל ולא הייתי חושב אפילו ללכת לחנות. אבל אני שמח שהנאמנות העיוורת שלי גרמה לי לרכוש את האלבום, הוא גדל עליי משמיעה לשמיעה, אני מצליח אט אט לחדור דרך חומת הסאונד שהחבר'ה יוצרים ולשמוע את השירים שבתוכם- כמעט לכולם יש ריף מעולה שמוביל אותם.
שני השירים הראשונים קצת ארוכים לי מדי, אבל החל משיר שלוש -"I Cut Like a Buffalo"(השיר שמשויך לג'ק) האלבום רק הולך ומשתפר, כשישר אחריו יש את "So Far From Your Weapon" הסוחף (עם "מקהלה" של גברברי ההרכב שחוזרת על הטקסט המאיים) ואז את "Treat Me Like Your Mother" עם הטקסט העוד יותר מטריד (שקיבל קליפ דיי מוזר).
עוד בולטים "Rocking Horse" כדואט מוצלח בין מוסהארט לוייט (שכאמור הקולות שלהם דומים ולכן משתלבים יפה) ו-"3 birds" האינסטרומנטאלי, שהוא אחד הטרקים החזקים בדיסק. האלבום מסתיים עם "Will There Be Enough Water?" , שיר בלוז ארוך ומהפנט שמהווה סגיר מדויק לאלבום.
שווה להקשיב ל"דד ווט'ר", ואם לא מגיעים לדיסק עם ציפייה למוזיקה "של ג'ק וייט" אז מגלים להקה שנשמעת כמו להקה ולא איזה פרויקט צד להפגת השעמום (וזה לא משנה אם הלהקה תיכנס לרוטציה של וייט או לא, הם עדיין נשמעים כמו להקה). אני שמח שצללתי לאלבום והתגברתי על הדעה הקדומה (הדיסק גם עבר בהצלחה מסחררת את מבחן האוטו, ותענוג להעביר איתו את הפקק).
ואם כבר אני דש בג'ק וייט אז זו הזדמנות מצוינת לזרוק מילה על "It Might Get Loud", סרט תיעודי שמאגד את ג'קי, ג'ימי פייג' ו"דה אדג'" ונותן להם לזיין את השכל על גיטרות במשך שעה וחצי. נשמע כמו חלום רטוב. הנה הטריילר, לי כבר קשה לחכות.
וסתם בונוס, ראיון שהלהקה עשתה ושיחררה ליוט-טיוב. חמוד מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה