בתחילת הסרט "צעירים לנצח" מסביר במאי המופע המוזיקלי שלהתחיל חזרות למופע חדש זה מפחיד, ושתמיד יש קצת זמן שבו אתה בטוח שהכול יתפרק ולא יעבוד, ורק אחר כך דברים מתחילים להסתדר. זו הייתה גם ההרגשה שלי כשהלכתי לראות את הסרט הדוקומנטארי הזה בקולנוע- אני יושב שם בחושך, והסרט מתחיל, הוא לא מצולם הכי טוב והדמויות מוזרות. היו כמה רגעים שחשבתי שאולי עשיתי טעות בבחירת הבילוי לערב, אבל מאוד מהר התאהבתי בדמויות האלו ונסחפתי בסיפור של הסרט.
"צעירים לנצח" הוא סרט שמתעד להקה באותו שם, כשהגימיק הוא שהגיל הממוצע של החברים בהרכב הוא שמונים. המבוגרת בחבורה היא איילין הול בת התשעים ושתיים שגם זוכה לפתוח את הסרט עם הסולו שלה- "should I stay or should I go" (של הקלאש) שמצולם בקלוז-אפ אימתני שחושף את הזקנקן שהיא צימחה עם השנים, הנכונות הזאת לחשיפה כבר מראה שלא מדובר כאן בזקנים "רגילים".
הסרט מלווה בנרציה בקולו של הבמאי סטיבן וולקר, ובהתחלה נוצר אצלי חשש שזה יהיה סרט בסגנונו של ניק ברומפילד ("קורט וקורטני", "צ'יקן ראנצ'" ועוד), עוד במאי בריטי שעושה סרטים דוקומנטאריים, רק שאצלו הם עוסקים לרוב בניק ברומפילד. מתארים את המסע שהוא עובר, עם הקשיים שלו בדרך לתיעוד האובייקט וכו'. וולקר יוצר תחושה כזאת לרגע בתחילת הסרט כשהוא אומר שהוא הרגיש כאילו הוא הרוויח עוד 20 סבים וסבתות, אבל הכיוון הזה נעלם במהרה כשוולקר מפסיק לדבר על עצמו ומפנה מקום לאנשי ההרכב.
לא סתם אני אומר שהוא מפנה מקום לאנשי ההרכב, אני אומר את זה כי אין לסרט הזה ממש נרטיב. כלומר, יש נרטיב אבל הוא לא באמת משנה, הוא סתם תירוץ להציג את האנשים המיוחדים שמרכיבים את ההרכב . ביניהם יש כאמור את איילין הול, בת 92 שמעידה על עצמה שהיא הייתה ביישנית בילדותה, אבל כשוולקר מבקש ממנה להביט למצלמה היא עונה לו בפלרטטנות "אני אעשה כל מה שתרצה...".
לא רק הומור יש בחבורה, יש גם אנשים כמו פרד קניטל בן ה-81. פרד נאלץ לפרוש מהלהקה בגלל בעיות בריאות לפני מספר שנים. עכשיו הוא נחוש בדעתו לחזור, וכשרואים אותו עם מכשיר הנשמה צמוד שעוזר לו לנשום שר את "Staying Alive" השיר מקבל משמעות נוספת, עמוקה יותר, שאני לא חושב שהבי.ג'יס תכננו כשהם הקליטו את הלהיט. אבל קניטל במיוחד הוא אדם מלא הומור, על אף מצבו הבריאותי.
מסביב לזקנים (אני לא מצליח למצוא מילה יותר מדויקת לתאר אותם, ואני מתנצל אם מישהו נעלב) יש את בוב סילמן, 52, מנהל הלהקה. סילמן עובר בסרט כבחור קשוח, כשהוא צועק על החבורה ללא רחם ומאיים בביטול סולואים כל כמה רגעים. סילמן הצטייר בעיניי כקצת רשע, אבל פתאום הבנתי שהאיש הזה מנהל את ההרכב כבר 20 שנה, מגיל שלושים. אני בטוח שבמהלך הזמן הזה הוא נאלץ להפרד מכמות נכבדה של זמרים, וזה בטוח לא קל.
הסרט לא מנסה להביא איזו בשורה, ואין לו איזה מסר חריף. הוא פשוט מציג אנשים שעושים משהו שהם אוהבים. הוא גם מראה גישה קצת אחרת להתבגרות ובהחלט יצאתי ממנו מהורהר. הסרט מרגש ומצחיק, אבל עולה השאלה למה הוא זכה להפצה קולנועית מבין עשרות הסרטים הדוקומנטאריים המצוינים שמסתובבים בעולם ובערוצי הדוקו. בסופו של דבר יצאתי מרוצה, אבל הייתי מרוצה גם אם הייתי צופה בסרט ביס דוקו.
לפני פחות מחודש ביקרתי כאן את "קורליין", סרט סטופ-מושן מדהים, ואמרתי שלא רואים סרט כזה לעיתים קרובות. אז לפעמים הכוכבים מסתדרים בדיוק נכון. שני סרטי אנימציה חדשים יצאו בימים אלו למסכים, ושניהם, כמו "קורליין", עתידים להפוך לקלאסיקות. אחד מהם הוא סרט באנימציה קלאסית בשם "פוניו על הצוק ליד החוף", של גאון האנימציה היפני הייאו מייזאקי. השני הוא הסרט החדש של אולפני פיקסאר – "למעלה", ועליו אני אדון היום. מדהים ששלושת הסרטים האלו יצאו בארץ בכזאת סמיכות, מכיוון שכל אחד מהם מייצג בצורה עילאית צורת אנימציה שונה- "קורליין" הוא כאמור אנימציית סטופ-מושן עם בובות, "פוניו" הוא באנימציה קלאסית, יען ציורים, ו"למעלה" (כמו כל סרטי פיקסאר) הוא באנימציית מחשב. מבין השלוש אנימציית המחשב היא הטכניקה הכי צעירה ולמעשה היא יוסדה על ידי אולפני פיקסאר עצמם עם "צעצוע של סיפור" מ-95'. מאז כמעט כל סרט של האולפן הרחיב את הגבולות של מה שאנימציית מחשב מסוגלת להשיג, גם ברמה הטכנית וגם ברמה הרגשית (וכן, כשאני אומר כמעט אני מתכוון ל"מכוניות"...).
"למעלה" לא שונה משאר סרטי פיקסאר מבחינה זאת. בסרט הקודם של האולפן קיבלנו משל סביבתי על רובוט, כשחצי מהסרט אילם לחלוטין והמבקרים נדהמו מההעזה של "סרט ילדים" (והגרשיים בכוונה), אז הפעם פיקסאר דוחפים את המעטפה עוד יותר קדימה.
"למעלה" עוסק באלמן מזדקן, קארל פרדריקסון, המנסה להגיע לאזור מסתורי בדרום אמריקה בתור מחווה לאשתו המנוחה והאהובה, כיוון שהם תמיד תכננו לנסוע לשם, אך מעולם לא היה להם זמן. איך קארל מחליט לעשות את הטיול? הוא תולה אלפי בלונים דרך הארובה ומעיף את הבית לעבר היעד, זה הרי סרט פנטסטי לילדים אחרי הכל.
אבל זו לא הסיבה היחידה לדרך הטיסה למקום. הבית מייצג את אלי, אישתו של קארל, המדבר אל הבית כאילו היה אשתו ומבלה חלק נכבד מהנרטיב כשהוא קשור פיזית, עם חבל, אל המבנה. זו מטאפורה יפה למשקל שהוא נושא עליו מאז מותה של אשתו. אז בעצם זה סרט על התמודדות עם אבל? לא רק, אבל זה בהחלט תמה מרכזית, הייתי רוצה לראות איזה עוד אולפן היה מפיק סרט ילדים על אלמן בן 70.
ופיט דוקטור ובוב פיטרסון, הבמאים, עושים כמה בחירות אמיצות בעניין זה. הסרט לא נפתח כשקארל כבר אלמן. אלה בסיקוונס בן רבע שעה המתאר את חייהם של קארל ושל אלי. איך הם נפגשו, התאהבו ואיך נראו חייהם יחדיו, עם הטוב והרע, ואלי היא דמות מקסימה. ככה, כשהסרט "באמת" מתחיל, לא רק קארל באבל, גם אני כצופה מבכה את האובדן שלו. ככה הבמאים מכניסים אותנו לנעליו של קארל, במקום להציג לנו אותו ולהגיד "הוא באבל, וזהו".
כמובן שכשאני מתאר את זה ככה זה נשמע כמו סרט מדכא למדי, זה לא. זה סרט מקסים, כדי לאזן את המרירות והשתקנות של קארל צירפו לו חבר למסע- ראסל, ילד צופים שמנמן ודיי טיפש, שלא סותם את הפה לרגע. הדינאמיקה בין שתי הדמויות הלו היא נפלאה, כשראסל מלהג וקארל מהנהן בתגובה ומכבה את מכשיר השמיעה שלו קשה שלא לצחוק.
הסיפור כמובן גם מסתבך, קארל וראסל מגיעים ליעד האקזוטי ושם הם נתקלים בציפור נדירה ובכלב עם קולר שמאפשר לו לדבר וצרות לא יכולות להיות הרחק מאחורי דבר כזה. כל הדמויות משנה בסרט מצחיקות, אבל הכלב הזה, שנקרא דאג, הוא היסטרי. הוא מדובב ע"י אחד הבמאים (פיטרסון) וכל שורה שלו היא זהב קומי.
אני לא רוצה להתחיל להדגים כמה הסרט מצחיק, כי זה ידרוש ממני להרוס בדיחות. אז אני חושב שאקצר הפעם- "למעלה" הוא סרט מופלא, הוא נע בין צחוק גדול לעצב. הוא אולי לא מתאים לילדים מאוד צעירים, אבל הוא מחמם לב וגם כמבוגרים ממש חבל לפספס אותו.
רק מילה על גרסת התלת-מימד, אותה ראיתי- זה אפקט נחמד, ולטעמי הוא הוסיף לחוויית הצפייה, אבל הוא ממש לא חובה. הסרט מוקרן בתלת-מימד בשפת מקור רק במעט אולמות ואם אין כזה לידכם אין טעם לטרוח, הגרסא "הרגילה" בהחלט תספיק.
הארי, הארי, מה יהיה? הנה עוד סרט בסדרה שלך יוצא, השישי במספר, ולא במפתיע הוא לא כל כך טוב. זה לא שהוא לא כל כך טוב, אלה שהוא פשוט בינוני להחריד. כנראה שזה מה שקורה כששופכים 250 מיליון דולר על סרט, צריך שכו-לם יאהבו אותו. מה שמפתיע הוא שהסרט מאכזב בדיוק במקומות שבהם שאר הסרטים בסדרה הצליחו.
קודם כל צריך להגיד דבר חשוב מאוד- אם לא קראתם את הספר שעל פיו נכתב הספר הזה אין שום סיכוי שבעולם שתבינו מה קורה, ועל כן אתם פטורים מלראות אותו. דיוויד ייטס, הבמאי שהופקד על הסדרה החל מהסרט החמישי, כל כך בטוח שכל העולם קרא את הארי פוטר שהוא לא טורח להציג אף דמות. אני ראיתי את הסרט עם כל המישפוחה, ואחי הגדול, שאינו חובב פוטר, רכן בערך כל שלוש שניות לשאול: "מי זה?" "מה זה קשור?", ואחי לא בחור ניג'ס, הסרט פשוט לא סיפק לו את הרקע כדי להבין מה קורה.
אז הנה הרקע- "הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם" מוצא את הארי בשנתו השישית בהוגוורטס, כשהוא לוקח שנת חופש מהמאבק בוולדרמורט. אם בסרטים הקודמים בסדרה העלילה רצה כל כך מהר שזה הרגיש כאילו דניאל רדקליף ושות' רצים מסצנה לסצנה בלי הזדמנות אפילו להחליף בגדים, אז כאן הם לוקחים את הזמן שלהם. נכון, דרקו מאלפוי, היריב של פוטר עוד מכיתה א', זומם משהו והארי מתעניין קלות מה המשהו הזה. גם דמבלדור מתכנן משהו גדול ומבקש מהארי עזרה, שהארי מספק ברצון- אבל לא ממש מתעניין במה הסיפור מאחורי זה. את הארי וחבריו מעניין בסרט הזה בעיקר דבר אחד- להביט בערגה אחד בעיניי השני ולדוש באהבה לא מושגת.
אבל לא ברור לצופה למה הם דשים כיוון שהאהבה הנ"ל מאוד מושגת. הארי עורג לג'יני (אחותו של רון וויזלי) שבברור בוהה בו בכמיהה 90% מזמן המסך שלה. בעוד הרמיוני מתעצבנת על רון שהוא מתמזמז עם איזה אחת בו בזמן שרון מזיין להארי את השכל על כמה הרמיוני מדהימה. ועם זיוני שכל מהזן הזה זה לא מפתיע שאלה הזיונים היחידים בסרט. רוב הזמן זה פשוט נראה כמו פרק של "סקינס" שמתרחש בבית ספר ממש עשיר בניגוד לרחובות בריסטול (ואני לא מחמיא להארי, פשוט המבטא הבריטי הזכיר לי כל הזמן את הסדרה המעולה הזאת).
התעלומה שבכותרת, שמעסיקה את רוב הספר, כמעט לא רלוונטית לאירועי הסרט ואפשר היה להוריד את כולה בלי לפגום בשלמות העלילה, חוץ מזה שאנשים היו יוצאים מהאולם ושואלים "מה קשור נסיך חצוי-דם?". מה שמאכזב במיוחד בסרט הוא זה ששאר הסדרה כל כך התעסקה בעלילה הגרנדיוזית, והזניחה את הדמויות ואת חיי בית הספר שלהן, שתמיד היו חלק אהוב בספר. אז הסצנות ה"יום יומיות" היו החלק הכי נחמד בסרטים, פאוזות חביבות לדרמה המוגזמת. אבל כאן רוב הסרט מתעסק בסצנות היום יומיות הללו, ובגלל זה דוחף גם לתוכן את הדרמה המוגזמת. יש רק סצנה אחת, והיא גם המוצלחת בסרט, בה הארי "משתכר" משיקוי כלשהו ואז יש מעט אתנחתה קומית- זו גם תצוגת המשחק הכי טובה בקריירה של רדקליף.
ואם כבר מדברים על זה, אז השחקנים הראשיים (רדקליף, ווטסון, וגרינט) הם דוגמא מצוינת ללמה לא כדאי להחתים ילדים בני 11 על חוזה לשבעה סרטים. אף אחד מהם לא משחק טוב, אפשר היה לחשוב שעם המשכורות שהם מרוויחים הם היו יכולים להרשות לעצמם מורה סביר למשחק.
מסביב לשלישייה הזאת מלוהקים שחקנים משמנת הקולנוע הבריטי, כגון אלן ריקמן, הלנה בונהם קרטר, ג'ולי וולטרס, מייקל גמבון, מגי סמית, דיוויד ט'וליוס ורובי קולטריין (ואני מפסיק רק כי אני חושב שהפואנטה עברה). כל השחקנים הבוגרים עושים עבודה טובה מאוד אבל זוכים לזמן מסך מאוד מצומצם, רוב הסרט מתעסק רק בעיניי הפוטר וחבריו. אגב גם ביניהם בולטת שחקנית אחת- אוונה לינץ' שמשחקת את לונה, הידידה הביזארית של החבורה. אבל גם היא מפקיעה רק דקות מסך ספורות מהשלישייה הראשית.
את כל קידום העלילה והעיסוק במאבק ברוע משאירים לרבע השעה האחרונה של הסרט, וכך הסרט נגמר ללא סוף, כמו הספר. אבל בניגוד לספר לסרט אין ממש הצדקה לאורך המוגזם. אפשר היה לסגור את כל מה שהתרחש בשעה וחצי הדוקה ואולי אפילו מעניינת.
הסרטים של הארי לא גאוניים, אבל גם הספרים עליהם הם בוססו לא, אז זה לא שאני מתלונן על שינויים בעלילה. מה שמעצבן אותי זה שהסרטים לא מצליחים להעביר אפילו טיפה מהקסם שהופך את המקור לחוויה מהנה, ויותר גרוע- אני מרגיש שהם לא באמת מנסים לעשות את זה.
ג'ק וייט הוא איש עסוק, רק לפני כמה חודשים הוא השיק את האולפן\לייבל החדש שלו "third man records" במרכז נאשוויל. הוא הקים את העסק בעוד הוא מסתובב עם הלהקה "האחרת" שלו- "הרקנטורס", ברחבי ארה"ב. מדובר בסיבוב הופעות שהתחיל בערך חודשיים אחריי שהסיבוב הופעות האחרון של הלהקה "הרשמית" שלו נגמר במפתיע עקב חרדה קשה מצד מג וייט, המתופפת החיננית בצמד "הוייט סטרייפס".נדמה שהעיסוקים האלה לא הספיקו לאדון וייט (שהספיק אפילו להביא שני ילדים לעולם בשנים האחרונות). עכשיו יוצא הפרויקט הראשון מהלייבל החדש הנ"ל- "The Dead Weather". להקה שבה ג'ק החליט לנוח קצת ולהניח את הגיטרה. אז הוא פשוט חזר למקורותיו כמתופף. עכשיו, לשם הגילוי הנאות- אני אקנה כל מה שג'ק וייט ישחרר לעולם, בין אם זה אלבום של "הוייט סטרייפס", פרוייקט צד עם ברנדן בנסון או קלטת ילדים בשם "Baby's First Guitar Solo", ואחרי שלקחתם את זה בחשבון- לענייננו.
ההרכב החדש הזה החל כשלהקת "הקילס" חיממה את "הרקנטורס". לקראת סוף הטור הגרון של אדון וייט הלך לאיבוד (אני חושב ש"הלך פקקט" זה המונח המקצועי). אז הוא ביקש מאליסון מוסהארט, סולנית ה"קילס" להחליף אותו בשירה. זה הוביל להתיידדות זריזה ואחרי מפגש מוזיקלי אחד "בשביל הכיף" כבר הייתה להקה חדשה בעולם. להרכב הביא ג'ק חברים ותיקים- דין פרטיטה מ"קוינס אוף דה סטון אייג'" על הגיטרה (פרטיטה ליווה את "הרקנטורס" על קלידים בהופעות אבל מעולם לא היה חבר "רשמי" בהרכב) וג'ק לוראנס מ"הרקנטורס" על הבאס.
מעניין שרק שיר אחד באלבום נכתב לבד ע"י וייט, נדמה שהוא באמת החליט לקחת צעד אחורה בהרכב הזה, בחוברת מצויין במפורש שהוא תרם רק גיטרות אקוסטיות, וגם אותן רק לשיר אחד. כמובן שהוא המפיק של האלבום ובהתאם לכך התופים (שהוא כאמור אחראי עליהם) שולטים במיקס באופן מובהק. אבל זה לא דבר רע, וייט מתופף כמו שהוא מנגן על הגיטרה- חזק ובמיומנות.
אבל חוץ מזה הייתי מתקשה להאמין שזה אלבום שוייט מעורב בו. הסאונד שלו הוא בערך ההפך מהגישה של וייט עד כה לסאונד- המינימליזם נעלם לטובת ערוצים על גביי ערוצים של גיטרות כבדות מאוד וסאונדים אלקטרוניים ששזורים לאורך השירים- כמו הסינתיסייזר שמוביל את "bone house", מה שמאוד לא אופייני לג'ק.
מה שמוזר הוא שלמוסהראט ולוייט יש קול ממש דומה. כשיצא הסינגל הראשון של ההרכב - "Hang You From The Heavens", אני לא אתבייש להודות שחשבתי שג'ק שר אותו, ושמשהו ממש נדפק בקול שלו. אבל ברגע שהבנתי (אני איטי...) שמדובר בה ולא בו אז הקול שלה גדל עליי, וככה גם האלבום הזה.
האמת היא שהדיסק הזה הוא לא דיסק שהייתי קונה אם שמו של וייט לא היה חתום עליו. הסאונד שלו כבד מדי בשבילי, קשה לי להסביר אבל זה פשוט כך, הייתי שומע את הסינגל ולא הייתי חושב אפילו ללכת לחנות. אבל אני שמח שהנאמנות העיוורת שלי גרמה לי לרכוש את האלבום, הוא גדל עליי משמיעה לשמיעה, אני מצליח אט אט לחדור דרך חומת הסאונד שהחבר'ה יוצרים ולשמוע את השירים שבתוכם- כמעט לכולם יש ריף מעולה שמוביל אותם.
שני השירים הראשונים קצת ארוכים לי מדי, אבל החל משיר שלוש -"I Cut Like a Buffalo"(השיר שמשויך לג'ק) האלבום רק הולך ומשתפר, כשישר אחריו יש את "So Far From Your Weapon" הסוחף (עם "מקהלה" של גברברי ההרכב שחוזרת על הטקסט המאיים) ואז את "Treat Me Like Your Mother" עם הטקסט העוד יותר מטריד (שקיבל קליפ דיי מוזר).
עוד בולטים "Rocking Horse" כדואט מוצלח בין מוסהארט לוייט (שכאמור הקולות שלהם דומים ולכן משתלבים יפה) ו-"3 birds" האינסטרומנטאלי, שהוא אחד הטרקים החזקים בדיסק. האלבום מסתיים עם "Will There Be Enough Water?" , שיר בלוז ארוך ומהפנט שמהווה סגיר מדויק לאלבום.
שווה להקשיב ל"דד ווט'ר", ואם לא מגיעים לדיסק עם ציפייה למוזיקה "של ג'ק וייט" אז מגלים להקה שנשמעת כמו להקה ולא איזה פרויקט צד להפגת השעמום (וזה לא משנה אם הלהקה תיכנס לרוטציה של וייט או לא, הם עדיין נשמעים כמו להקה). אני שמח שצללתי לאלבום והתגברתי על הדעה הקדומה (הדיסק גם עבר בהצלחה מסחררת את מבחן האוטו, ותענוג להעביר איתו את הפקק).
ואם כבר אני דש בג'ק וייט אז זו הזדמנות מצוינת לזרוק מילה על "It Might Get Loud", סרט תיעודי שמאגד את ג'קי, ג'ימי פייג' ו"דה אדג'" ונותן להם לזיין את השכל על גיטרות במשך שעה וחצי. נשמע כמו חלום רטוב. הנה הטריילר, לי כבר קשה לחכות.
וסתם בונוס, ראיון שהלהקה עשתה ושיחררה ליוט-טיוב. חמוד מאוד.
עמית ארז הוא אמן מאוד מוערך בקרב חוג ה"אינדי" כאן בארץ. הוא חבר בסופרגרופ המקומית "איטליז", הוא גיטריסט ווירטואוז והוא גם אומן סולו שחוגג עכשיו את יציאת אלבומו השני (שלישי אם מחשיבים את הEP- "black light" מ-2006). האלבום מתהדר בשם הקצרצר "Last Night When I Tried To Sleep I Felt The Ocean With My Fingertips ", כנראה בגלל החסך שארז חש כשאלבומו הקודם נקרא פשוט "עמית ארז". בשבוע שעבר, כחודש אחרי יציאת האלבום לחנויות, ארז השיק את המופע החדש בהופעה חגיגית ב"צוותא".
לבמה ארז עלה בשקט, מלווה בלהקתו, לבוש בחולצה מכופתרת ו-ווסט שמדגישים את הצורה הצנומה שלו, הוא התיישב והחל ללא הקדמות לשיר. ארז והלהקה ביצעו את האלבום החדש מתחילתו עד סופו ותיבלו בהדרן ארוך של שירים ישנים יותר.
במהלך הרבע שעה הראשונה ההופעה הייתה שקטה מאוד, כשארז לא אומר כלום בין השירים. כך שכשמחיאות הכפיים שככו השתרר שקט מביך בעוד הנגנים התארגנו לשיר הבא. כשכבר חששתי שכך יהיה כל הערב ארז סוף סוף פצה את פיו ואמר "ערב טוב ותודה שבאתם". מאותו הרגע הייתה אווירה הרבה פחות לחוצה באולם, למרות שניכר היה בשתקנותו של הבחור שהוא בלחץ.
האלבום החדש לוקח צעד הפוך מהכיוון שבו אני הייתי שמח לראות את ארז הולך. הוא הצהיר על האלבום שהוא "בוגר" יותר מהמאמצים הקודמים שלו, ובתרגום חופשי זה אומר שהעיבודים מתרכזים בקלידים במקום בגיטרות. מה שחבל כיוון שכוחו הגדול ביותר של ארז הוא בשליטה שלו בגיטרה. אבל מה שבאמת מאכזב אותי באלבום הוא סגנון השירה שארז אימץ.
יהיה קשה לי להגיד שארז זמר גדול, אבל הוא בהחלט זמר בסדר. עד היום אני חושב שהשיר בו הוא שר הכי יפה הוא "Night Side" שנמצא באלבומו הקודם, וספציפית הפתיח שלו. מדובר בכשלושים שניות בהן ארז שר בקול נמוך מאוד, על גבול הלחישה- שם הקול שלו עוטף ומלנכולי. ככל שארז שר בטונים יותר גבוהים כך יש לו פחות שליטה על הקול שלו ומשום מה הוא בוחר לשיר בקול מאוד גבוה לאורך רוב האלבום החדש. בסיטואציה חיה זה מאוד פגע בו, באולפן היו לו כמה ניסיונות שהוא רצה כדי להשיג את הטייק הנכון, בהופעה אין לו את הפריבילגיה הזאת וכך בחלק גדול של ההופעה הוא היה על סף הזיוף.
הלהקה שעלתה איתו לבמה הורכבה מחטיבת קצב מוצלחת, דודי ברקת על הבס וברק קרם על התופים, מעומרי בר על הקלידים ומאור בהיר (שגם הפיק את האלבום) שפיקד על הגיטרה החשמלית ביד רמה. לצד הלהקה הזאת עלה לבמה גם הדר גרין שסיפק קולות רקע לארז, ומשום מה גם אחז בגיטרה, מה שהיה מוזר כי הוא לא ניגן עליה כמעט בכלל.
הסאונד בהופעה היה בעייתי והפריע ליהנות מהמוזיקה, חטיבת הקצב הוגברה מאוד בעוד הגיטרה של אור בהיר הייתה מאוד חלשה, באחד השירים בהיר ניגן סולו גיטרה שנראה רצחני, האצבעות שלו עפו על הצוואר של הכלי- רק חבל שלא שמעתי אף תו שהוא ניגן. גם השירה של ארז הייתה חלשה במיקס, ואני לא אכנס כאן לתיאוריות קונספירציה שאולי זה נועד כדי לכסות על הבעייתיות בקול שלו.
בחלק מהשירים הצטרפו לבמה רביעיית מיתרים, מה ששיפר והוסיף המון רגש לעיבודים. הרביעייה ירדה ועלתה מספר פעמים מהבמה במהלך המופע, מה שלקח כל פעם קצת זמן וגרם לי לתהות על הארגון של הערב – זה לא קל לרדת מהבמה עם צ'לו כל חמש דקות, ועוד לנסות לעשות את זה בלי שישימו אלייך לב... גם הגיטריסטים כל הזמן החליפו גיטרות, חלק מהזמן עם גיטרות שהיו על הבמה וחלק מהזמן הם התחלפו אחד עם השני. בקיצור, היה קצת כאוס וזה היה מצחיק ויצר אווירה ביתית.
השירים המוצלחים בחלקו הראשון של המופע היו הסינגל "Animal Heart" ו"Secret Cards" (שאת שניהם אפשר לשמוע במייספייס של ארז כאן) שהרימו את הקהל על הרגליים, מטפורית כמובן כי המופע היה בישיבה. אבל חוץ מאלה אף שיר לא ממש נשאר לי בראש בסוף הערב, יכול להיות שזה בגלל שמדובר בשמיעה ראשונה של החומרים, אבל אחרי האזנה לאלבום אני מוצא שכמעט לכל השירים הגבתי אותו דבר.
בפתיחת כל שיר אני מתלהב מהלחן, אבל כשנכנסת השירה אני מאבד עניין. זה חבל לי כי חוץ מזה האלבום מופק נפלא ע"י בהיר (הלחנים מעניינים והעיבודים עשירים ויפים) אבל קשה לי להתחבר אל הקול של ארז באלבום הזה. אני עדיין אשאר עם אלבומו הקודם (והמצוין) של ארז- כמובן שחברתי הטובה דנה חושבת בדיוק הפוך, שהאלבום החדש הוא צעד נפלא קדימה.
החצי השני של המופע הורכב מלהיטי העבר ושם ארז כבר הרגיש הרבה יותר בנוח, יש להאמין שעוד כמה הופעות הוא ירגיש יותר בנוח גם עם החומרים החדשים. ארז עורך גם הופעות לבד, הוא והגיטרה, שם הוא באמת זורח- לאחת כזאת אני אלך בפעם הבאה. המסקנה וההמלצה היא לשמוע אותו בעצמכם- בכל מקרה ארז הוא אמן שכדי לשים לב למה שהוא עושה, כי אין הרבה כמוהו בארץ (טוב, יש המון- אבל לא ברמה שלו).
"מחוברות" היא תכנית יומית חדשה של "הוט" המתהדרת בקונספט פסודו חדשני. נתנו למספר נשים מצלמות פשוטות ונתנו להן לתעד את חייהן. החומרים מועברים לעורך מקצועי שיוצר נרטיב אחיד מהמישמש של החיים שלהן. התוכנית היא כאילו היפר-ריאליטי, והיא מנצחת בקלות בגזרת האותנטיות את "האח הגדול", "פרוייקט מסלול" וכל ריאליטי אחר שתוקע אנשים בחדר ומחכה שהם יריבו. למרות זאת בסופו של דבר אני מרגיש שמדובר בלא יותר מבלוג אינטרנטי שקיבל ליטוש מקצועי.
אני לא סנוב ואין לי בעיה להודות שיש לי חיבה לריאליטי, כמה שיותר טראשי יותר טוב. ל"אח הגדול" לא הייתה לי סבלנות אף פעם כי אין שם קונספט מעניין. אבל תשימו אנשים על אי בודד, תנו להם לתפור משהו או קחו 12 בנות שרק רוצות להיות טיירה בנקס ורוב הסיכויים שאני אצפה בזה. ב"מחוברות" לעומת זאת יש משהו שמרתיע אותי.
אני חושב שדווקא האותנטיות, ההצצה הקיצונית כל כך לחייהן של הנשים הללו היא מה שהפריעה לי. כשאני רואה "הישרדות" ברור לי מאוד שכל אדם שם לא באמת מייצג את עצמו. הוא לוהק כדמות והוא משחק בהתאם, ולכן אני לא באמת תופס מדן מנו תחמן מניאק- כי רוב הסיכויים שמחוץ לאי הוא לא נוהג לבעוט בזקנות (אני מקווה...). ב"מחוברות" קשה מאוד לעשות את ההפרדה הזאת, ואולי היא באמת לא קיימת- כשדנה ספקטור (סביבה מתרכז רוב הפרק הראשון) אומרת למצלמה בלחש באמצע הלילה שהיא לא בטוחה שהחיים עם בעלה והילדה הקטנה שלהם זה "המסלול הנכון" בשבילה, קשה לי להתייחס לזה כבידור.
אבל אני גם לא רואה את זה כ"תיעוד" רציני, מדובר פה במציצנות מוחלטת. הנשים הללו מקריבות את פרטיותן באופן כולל- ונדמה שהן עושות את זה בעבור היותן בטלוויזיה וזהו, אני מתקשה למצוא איזה סוג רווח נוסף הן יכולות לדלות מחשיפה מזן זה. אבל אולי בימינו החשיפה זה מספיק, הקאסט של התוכנית מורכב בסך הכול משתי בלוגריות (אליזרין מזרוב וליאת בר-און מדודה מלכה), עיתונאית אחת (ספקטור הנ"ל) ושתי אלמוניות בתפקיד קצוות הגילאים - חנה רטינוב, הצעירה בחבורה (16) ומירי חנוך, המבוגרת בחבורה (42).
כמובן שזכותן של הנשים הנ"ל לחשוף את חייהן כמה שירצו, לפחת שלוש מהן כבר עושות את זה בכתב על בסיס קבוע. החשיפה בתוכנית מפריעה לי רק כשילדים מעורבים בה. לא בטוח שחנה בת ה-16 תהייה כל כך מבסוטה בגיל 25 שהיא השתתפה בתוכנית הזאת. אבל חנה, שהחיים שלה (לפחות משני הפרקים בהם אני צפיתי) הכי דרמטיים ומעוררי הזדהות בתוכנית, לפחות בחרה להשתתף- כשהבת הצעירה של מירי חנוך אומרת לה "תפסיקי לצלם אותי, אני לא רוצה להיות בטלוויזיה" זה נראה לי לא הוגן כלפי הילדה להכניס את זה לפרק, או מצד האימא להמשיך לצלם.
התוכנית, פרי מוחם של רם לנדס ודורון צברי, היא הפקה פשוטה להפליא, לא היה צריך לשכור לא צלמות, לא מאפרות, סאונד-מניות וכו'. אני בטוח שזה אוזן ע"י כמות העריכה שבטח הייתה לגודש החומרים. אבל האותנטיות הזאת מתבטאת בכך שהסדרה לא "יפה", הצילום רועד רוב מהזמן והסצנות (באופן טבעי) מצולמות תמיד מנקודת מבט אחת ומאוד מסוימת. אז ברמה הזאת התוכנית היא בהחלט עבודה, לא צפייה קלה.
הטון השלילי שלי לא בא להגיד שהסדרה לא אמיתית או מעניינת. לא חסרים רגעים שיש בהם מבט אינטימי ומרגש, כמו כשאייל שני, השף ובן זוגה של חנוך, מצלם אותה והיא אומרת לו במבט מלא אהבה ש"זה כמו פוטושופ, כי המבט שלך מייפה אותי", זה באמת קצת נראה ככה. גם רגעים שוברי לב לא חסר, כמו כשאמא של חנה אומרת לה שהיא לא התאהבה באבא שלה, אלה שהיא התרגלה אליו: "כמו אל רהיט". הביקורת שלי מסתכמת בכך שאני לא מעוניין לחדור בצורה כל כך פולשנית לחייהן.
אני מבין שיש שיראו בתוכנית משהו אינטימי, הם ייכנסו לחייהן של הנשים הללו ויחיו בנעליהן תקופה, עם כל האושר והכאב שעבר עליהן בזמן הצילומים. אנשים שיתייחסו אל זה ככה בטח יתמכרו מהר ויהנו מאוד מהסדרה. אני אוותר על התענוג הזה, לא משנה כמה "אינטימי, מרגש ומטלטל" המסע הזה. לי אישית קשה לראות בו מעבר להקרבת ה"אני" על מזבח הרייטינג, תהנו.
