דודו טסה - "בסוף מתרגלים להכל" 2009

דודו טסה הוציא אלבום חדש לפני כחודש. קוראים לו "בסוף מתרגלים להכל". אני עוקב אחרי מוזיקה מקומית כל הזמן, קורא חדשות ראיונות וכדומה אבל מעטים האומנים שאני מחכה בקוצר רוח לחומרים חדשים שלהם- דודו טסה הוא אחד מהמעטים הללו.

ב-2006 יצא אלבומו הקודם "לולה", אז עדיין תפסתי את טסה כסייד-קיק בתוכנית הנוראית של יצפאן. לכן, ולמרות שהשירים שהוא שיחרר לרדיו בעבר דוגמת "הלילה לא אשכב לישון" ו- "ככה זה" מאוד מצאו חן בעיניי, לא ממש התייחסתי ליציאת האלבום. למזלי, אמא שלי ידעה שאני חובב של גיטריסטים ולכן היא קנתה לי את האלבום במתנה. גיליתי בו מוזיקאי מצוין- טסה הוא גיטריסט מעולה, הוא כותב לחנים מעניין והוא משלב בין רוקנ'רול מערבי למעוולים מזרחיים בצורה שיוצרת את המוזיקה הכי "ישראלית" שיש, אם בכלל יש דבר כזה.

אני מאוד מעריך את טסה על כך שהוא בחר בדרך זאת- כשהוא הגיש באולפן השקוף של 24 הוא אירח חבר שלו- שדרן של מוזיקה מזרחית שאת שמו לצערי אני לא זוכר. השדרן הזה אמר לו שאם הוא רק היה מוותר על הרוקנ'רול הטיפשי הזה ועושה מוזיקה מזרחית נטו הוא היה חיי הרבה יותר טוב. וזה נכון- בעולם הרוק יש הרבה פחות כסף, לוקח יותר זמן להקליט אלבום, מושקע בו לרוב סכומי כסף יותר גדולים והקהל באופן כללי הרבה יותר מצומצם- בקיצור, זה לא משתלם כלכלית. אבל טסה הולך אחרי הלב ועושה את המוזיקה שהוא אוהב ובהחלט שומעים את זה.

באופן מפתיע טסה זונח כמעט לחלוטין את הכלי העיקרי שלו, הגיטרה, באלבום זה. יש מספר קטעים בהם גיטרה היא הכלי המרכזי, אבל ברוב האלבום טסה בוחר להניח את הגיטרה בצד ולבנות את השירים שלו על צלילי פסנתר קלאסי וכלי קשת, קולות רקע ואפילו מצע אלקטרוני מדי פעם. התוצאה היא אלבום עם סאונד הרבה יותר מלא ועשיר. אין ספק שהאלבום הרבה פחות רוקי מקודמו, אבל זה לאו דווקא דבר רע. ברור שטסה חשש מהתגובות להתפתחות הזו, שיר הנושא של האלבום (שגם פותח אותו) נפתח במשפט- "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", לטעמי אין לטסה מה לדאוג- כישלון האלבום הזה לא, לפחות אומנותית.

מה ששבה את ליבי באלבום הזה ומה שנותן לו ייחוד זה האחידות- אני לא אומר שכל שיר מופק ונשמע אותו דבר, להפך, הסגנון משתנה תכופות ומקצה לקצה. החל מ"מגיע לי יותר" המועדוני עם האומצא-אומצא ברקע ועם הטקסט המינימלסטי ועד ל"חפש" השקט, עם חליל הצד והכינורות שמובילים טקסט ספרותי כמעט (שנכתב על ידי טסה ויהושוע לימוני). כוונתי באחדות היא שהאלבום מעביר אותך תהליך, הוא לא אלבום קונספט ברמה הטקסטואלית אבל בהחלט הייתי מגדיר אותו כאלבום קונפסט ברמה המוזיקלית.

כמובן שיש את השירים שבולטים יותר, שבנסיעה קצרה באוטו אני שומע רק אותם, וכמובן שיש את השירים שבולטים פחות- אבל שמיעה רציפה של האלבום חושפת עוד רובד בכל שיר ומשאירה תחושה מיוחדת בסוף האלבום. טסה רק רומז לחיבור הזה באלבום עם "ישר" ו-"מטושטש" שמתחברים מוזיקלית מסוף קטע אחד לתחילת השני ועם צלילי הסיום של "יותר ברור", השיר שמסיים את האלבום, שם נשמעים הדים חלושים משירים אחרים.

גם שיר כמו הקאבר המעולה לאהובה עוזרי "אימי אימי", מצליח להשתלב במארג השירים כך שקשה לשים לב שהוא לא נועד מראש לאלבום הזה ושהוא הוקלט במקור לפרויקט עבודה עברית. השיר הנ"ל הוא אחד המוצלחים באלבום, טסה לוקח את הקלאסיקה של עוזרי ונתן לה בעיטה בתחת עם בס אגרסיבי שדוחף את השיר קדימה. מה שיוצר, יחד עם הטקסט הנוגה של עוזרי, שילוב מיוחד מאוד.

עוד שיאים באלבום הם שיר הנושא, עם הגיטרה החלושה שמנקדת ברקע לכל אורכו. "משטרה" הנותן בראש, השיר הכי רוקי באלבום. ו"יותר ברור", שיר יפייפה, עם טקסט פשוט ויפה ועם פסנתר רך ברקע שנוגן ע"י עדי גולדשטיין (ע"פ החוברת). לצערי לא מצאתי עליה שום מידע נוסף. יש משהו מיוחד ורדוף בצלילי הפסנתר בשיר הזה- איכות שלרוב אין במוזיקה העכשווית בארץ שרובה נשלטת ע"י הלמות קצובות בפסנתר (מאסכולת קרן פלס).

אבל למעשה רוב השירים באלבום מוצלחים מאוד, רק ל"אמא מדברת לעצמה" אני מוצא שאין לי אף פעם סבלנות. רוב הסיכויים שכיוון שזה השיר היחיד באלבום בו טסה עושה רוק "רגיל" ללא שום אלמנט מזרחי- לא בשירה, לא בתזמור. זה נשמע כאילו הוא מתאמץ לעצור בעד עצמו וחבל, כי הוא באמת לא צריך. טסה הוא זמר מחונן, יש לו תכונה נדירה- יש לו כנות בקול. למרות שהוא כתב לבדו "רק" 4 טקסטים מה-11 באלבום (היתר נכתבו עם שותפים ושניים ע"י אחרים) עדיין אין תחושה ולו לרגע שהוא לא חש בדיוק את מה שהוא שר.

האלבום החדש של טסה הוא יצירה מוצלחת, שמערבת מזרח ומערב באופן שגורם לי לחוש כאילו באמת יש בארץ קיבוץ גלויות אמיתי (זה עובר לי אחרי שהאלבום נגמר, לצערי). שווה ללכת ולתמוך באומן מוכשר שכזה. שרק יהיו עוד כמה כאלו עכשיו. מומלץ מאוד.

חף מפשע Life, עונה שנייה

בשנה שעברה, כשהתחילו לרוץ בערוצי הסדרות של יס הפרסומות לסדרה "חף מפשע" (או LIFE בשפת המקור, שהיא כמובן אנגלית..) פסלתי את הסדרה על הסף. נדמה היה שמכל חור יוצאת עוד סדרת משטרה על בלשים וזירות רצח, ובזאת עוד היה גימיק מטופש- הגיבור, הבלש צ'ארלי קרוז, הואשם בפשע שלא ביצע ובילה תריסר שנים בקלבוש. עכשיו הוא שוחרר וחזר לשורות המשטרה. צ'ארלי פספס את כל ההתפתחות של שנות ה-90 אז כל הפרסומות היו מלאות בסצנות משעשעות לכאורה שבהן צ'ארלי לא מבין מה זה טלפון נייד ותוהה על פשר הדבר המוזר שנקרא "אינטרנט", קורע.

במהלך החודשים שחלפו אחר כך הזדמן לי לראות חלקים מפרקים של הסדרה וגיליתי שההומור (הדי טיפשי) הזה לא שולט בתוכן הסדרה. הוא רק תוסף לעלילה בלשית משעשעת. עם חלוף השבועות התחלתי לזכור מתי הסדרה משודרת ולקראת סוף העונה הראשונה כבר ננעץ המסמר הסופי- הוספתי את הסדרה לרשימת ההקלטות של היס מקס. אני מכור.

הסדרה בנויה במבנה חצי סידרתי, כלומר כל פרק מכיל סיפור עצמאי לחלוטין שאפשר לצפות רק בו ולהבין הכול, אבל בנוסף בכל פרק יש סצנה או שתיים שמספקות פרטים לגביי סיפור כללי יותר שנסגר בסוף כל עונה. כך בעונה הראשונה צ'ארלי ניסה לגלות מי ביצע באמת את הפשע בו הוא הואשם והפליל אותו. בעונה השנייה צ'ארלי מגלה קונספירציה יותר רחבה בקשר לשוד שהוא הואשם בו. המבנה הזה חביב עליי במיוחד ודוגמא מייצגת לשימוש למופת בו היא העונה החמישית של "באפי קוטלת הערפדים", למרות שהוא קיים גם בסדרות יותר טיפשיות אך מהנות לא פחות כמו "מספרים".

רנד רביץ, היוצר של חף מפשע הסביר את המבנה הזה כשאמר שסדרות בלי קשת עלילה זה כמו לשוטט במדבר- יענו, בלי מטרה. אבל מה שנחמד בחף מפשע זה זה שלמרות שהסיפור הממסגר של הסדרה מאוד דרמטי, הסיפורים הקטנים שבכל פרק הם לרוב חצי קומדיות- זה נותן איזון נחמד ולא מלאכותי בין דרמה לקומיות. הפרק האחרון ששודר כאן בארץ לדוגמא (פרק תשיעי, עונה שנייה כאמור) עסק ברצח של "גרופית" של שוטרים וחלק גדול מהפרק סבב סביב בחורות יפייפות שמסיבה זו או אחרת נמשכות בצורה בלתי נשלטת לשוטרים, ולתגובותיו של צ'ארלי והתמודדותו עם התופעה ועם הבחורות הנ"ל.

והאמת שעל זה הסדרה באמת בנויה- הדמות של צ'ארלי. צ'ארלי יצא מהכלא וקיבל כפיצוי מהמשטרה כ30 מיליון דולר- הדבר הראשון שהוא עשה זה לקנות בית ענק, אבל צ'ארלי שרד את הכלא רק כי הוא התעמק בלימודי זן בודהיזם ובגלל זה הוא משאיר את הבית ריק. זו פחות או יותר התמצית של הדמות. צ'רלי הוא קונפליקט אחד גדול, הוא מסוגל לראות את ההומור בכל מעשה רצח שהוא חוקר אבל הוא חדור נקמנות אובססיבית לגביי העוול שנעשה לו. הוא נשבר וקונה מכונית ספורט איטלקייה ובעוד הוא נוהג בה ב-200 קמ"ש הוא ממלמל שוב ושוב- זה רק רכוש זה רק רכוש.

צ'רלי מזכיר במידה רבה את גרגורי האוס, הדמות הראשית בתוכנית הבילוש הרפואית המוצלחת "האוס". שתי הסדרות מזכירות אחת את השנייה בזה ששתיהן בנויות סביב דמות אחת שרואה את העולם שונה מהסביבה, ובגלל זה יכולה לפענח דברים שאנשים רגילים לא יכולים- זה כלי שמשתמשים בו הרבה בטלוויזיה, ב"האוס" וב"מונק" לדוגמה. את צ'ארלי מגלם דמיאן לואיס שהוא בכלל בריטי, זה המשך של מגמה שהתחילה עם "האוס" ועם יו לורי. מגמה שבה בריטים משחקים אמריקאים יותר טוב מאמריקאים.

אולי אני מלהג כבר איזה 300 מילה על צ'ארלי (כתבתי עד עכשיו צ'ארלי כבר 12 פעם, מביך...), אבל הוא לא הדבר היחיד שהופך את הסדרה למהנה. צ'ארלי (15) מוקף בצוות שחקנים מאוד סולידי, כשבעונה השנייה הצטרף דונל לוג בתור קפטן המשטרה החדש, לוג מוכר לי בעיקר מסיטקומים טיפשיים כמו Grounded for Life אבל הוא נכנס מאוד יפה לתפקיד הקפטן הסליזי ומשמש כדמות טובה לעמת עם המוזרויות של צ'ארלי (16). בנוסף צוות הכותבים של הסדרה עושה עבודה מצוינת. זה נראה שהם מודעים למה שהם כותבים ויודעים שכמעט בלתי אפשרי להמציא את הגלגל מחדש במה שנוגע לתוכניות משטרה, לכן הם פשוט לא מנסים. הם שומרים על פשטות בעלילות הבלשיות ומרכזים את ה"ייחוד" של הסדרה בצ'רלי (17).

חף מפשע היא לא יצירת מופת. אבל היא מבוססת על דמות מעניינת, היא כתובה באופן מוצלח ובאופן כללי היא סדרה שמעבירה את הזמן בהנאה רבה. בשבוע שעבר אבא שלי ראה איתי במקרה חצי מהפרק השבועי (זה עם מעריצות השוטרים), הוא כבר ביקש שאני אחכה לו עם הפרק הבא. צ'ארלי.

גראן טורינו, קלינט איסטווד 2009

תמיד יהיו סיפורי סינדרלה, לפני שנה קיבלנו סרט שנכתב על ידי חשפנית עם "ג'ונו". השנה קיבלנו את גראן טורינו שנכתב על ידי נהג משאית לשעבר- מה הלאה? זה בטח השאלה שהייתה עוברת בראשו של וולט קואלסקי, הדמות המרכזית של גראן טורינו המגולם בידי קלינט איסטווד (שגם ביים). וולט הוא גזען ושמרן חסר תקנה ובטח הוא היה תוהה איך תעשיית הקולנוע הדרדרה כך. איסטווד לעומתו לא חשב כך, הוא התעקש שלא לשנות אף מילה בתסריטו של נהג המשאית ניק שנק. וטוב שכך, איסטווד יצר סרט מדהים ונוכחותו יוצקת עומק לתסריט, הטוב מאליו, של שנק. אם איסטווד ערך אשכבה למערבון בסרטו "הבלתי נסלח" כאן הוא קובר אותו סופית.

הסרט אומנם לא מתרחש במערב אבל וולט בהחלט מייצג את ערכי העבר, הוא גר באותה שכונה רוב חייו ואט אט כל תושביה האמריקנים מתחלפים במהגרים- פולשים בעיניי וולט. כדי להדגיש את העובדה שהעולם משתנה הסרט נפתח בלוויה. אשתו האהובה נפטרה ואיתה הקשר האחרון שלו לעבר, ילדיו בקושי מעוניינים לדבר איתו והם מייצגים את השחתת החלום האמריקאי, הם אפילו מעיזים לנהוג במכוניות יפניות! וולט נשאר לבד, גם פיזית וגם אידאולוגית, והוא נאלץ להתמודד עם שכניו המהגרים. עולה ההשערה שאיסטווד בחר לביים ולככב בסרט הזה רק בגלל שהוא אפשר לו לקלל כמו מלח- וולט משתמש במונחים שבכל סרט אחר היו גוררים רעש והתלהמות תקשורתית, הפגנות והחרמות, והוא זורק אותם כלאחר יד ובכל כמה שניות.

במהלך הסרט וולט מגלה מחדש את הרוח האמריקנית בשכניו החדשים בעוד הוא לומד לאהוב אותם, או לפחות לכבד אותם. הסרט הזכיר לי במידה רבה את הסרט הקלאסי "קראטה קיד" כשוולט "מאמץ" את בן השכנים משבט המונג האסייתי ומנסה ללמד אותו את דרך חייו- משמעת, כבוד וכו'. ממש כמו שפאט מוריטה מאמץ את ראלף מאצ'יו בסרט הקלאסי ההוא. האירוניה נובעת מכך שאומנם הבסיס דומה אך בגראן טורינו בסופו של דבר זה הילד ה"זר" שמלמד את האמריקני משהו על החיים ולא הזקן הזר המלמד את הנער האמריקאי- זה מעניין לשים לב שבשני המקרים הצד המלמד הוא הצד הזר.

כבר שנים רבות המונח "בכיכובו של" נפוץ על כרזות של סרטים. הוא כבר כל כך נפוץ שהוא מזמן איבד את משמעותו המקורית. בגראן טורינו קלינט איסטווד נותן משמעות מחודשת למונח הזה, הוא פשוט זורח ביצירה הזאת, דמותו ממגנטת בעוד היא מזעזעת. הוא עושה דבר מאוד נדיר בסרט הזה- הוא גרם לי לבכות מצחוק ולהרגיש את התמוטטות עולמו של וולט בו זמנית. הסרט יכול בקלות להיות מוגדר כקומדיה, אבל בו זמנית הוא דרמה רצינית ושוברת לב. זה לא דבר שרואים הרבה בימינו. אני תמיד חש שסרט שאי אפשר להגדיר באופן מדויק בז'אנר זה או אחר מרגיש יותר אמיתי. ובסרט הזה בהחלט יש תחושה חזקה של "מציאות".

מה שתורם לתחושה המציאותית הנ"ל הוא צוות השחקנים האלמוני כמעט לחלוטין. שכולל אנשים רבים משבט המונג האמיתי שזה תפקיד המשחק הראשון שלהם. בצוות כלול גם בנו של איסטווד – סקוט איסטווד, שמשחק בצורה מפתיעה- את בנו של איסטווד. אנשי המונג מקסימים ועושים עבודה מצוינת, הגילוי של וולט של אמריקה "הישנה והטובה" בשכניו עובד בזכותם בדיוק כמו שמשפחתו של וולט מציגה בצורה משכנעת את הידרדרות הערכים של פעם. צוות השחקנים יוצר בסרט אווירה אינטימית בו בעת שהוא מפנה לאיסטווד את מרכז הבמה שמגיע לו. וולט, בדומה לאיסטווד, הוא בוקר. כנראה הבוקר האחרון, ואיסטווד מציג את הבוקר כאן באמת- גם על צדדיו החלשים או המצחיקים, אין אדם מתאים יותר מקלינט לתפקיד זה.

הסרט נקרא גראן טורינו על שם מכונית הפורד שיושבת לוולט בחצר (שאת חלקה הוא בנה בעצמו במפעל פורד לפני שנים רבות) ולא סתם היא מעניקה לסרט את שמו- הרכב המיושן אך השמור היטב מייצג את הרוח האמריקנית שדהתה עם השנים. הסרט נאמן לאמריקה, הוא לא חתרני לחלוטין. אך הוא מוכן לתת לה להתפתח ולקבל גם את השונה כחלק מהאומה. ספויילר לסוף הסרט כאן אז שמי שלא ראה יידלג על שורה .

בתחילת הסרט ט'הו, בן השכנים, מנסה לגנוב את מכונית הגראן טורינו, לגנוב את החלום. אך עד סוף הסרט הרכב שייך לו בזכות וזה מסר יפה.

גראן טורינו הוא סרט מופלא, אחד משיאיו הרבים של איסטווד ואני חושב שכל חובב סרטים שמוותר עליו עושה לעצמו עוול.

האולפן השקוף של ערוץ 24

לפני כמה ימים ראיתי את סקאזי יושב ליד בחורה שהייתה בבירור שיכורה מאוד, השעה הייתה שלוש בבוקר. הוא שאל אותה "את רוצה קעקוע?" והיא צעקה כן בהתלהבות. אחרי כמה זמן המקעקע הגיע ושאל אותה איזה קעקוע היא רוצה, היא אמרה שהיא רוצה תוכי צבעוני לכל אורך הרגל. אז היא הוסיפה מבעד לערפל השוכרות- "זה בצחוק נכון?" אז זהו, שלא. אולי זה היה ניצול מחפיר של בחורה שלא הייתה לגמרי בשליטה (הם שיכנעו אותה בסוף לעשות קעקוע קטן על הרגל) אבל זה לא המחזה הכי ביזארי שהתרחש השבוע בשידור הרציף מהאולפן השקוף של ערוץ המוזיקה.

קשת רצו גימיק מפוצץ להשקה המחודשת של ערוץ 24. השקה מבורכת בהתחשב בעובדה שמאז שקוטנר עזב הערוץ זנח את כל ההפקות המקוריות המוצלחות שלו (מפגשיר, חדשות המוזיקה ואפילו המגרש של גואטה שהיה הברקה ליהוקית) לטובת לופים אינסופיים של מוזיקה מזרחית בשקל ומוזיקת גלגל"צ בשנקל. הם החליטו לבנות אולפן שקוף בנמל תל אביב ולשדר ממנו בשידור חי במשך עשרים וארבע יום (ערוץ 24, עשרים וארבע יום, מתוחכם...) כשכל הזמן מנחים אותו ידוענים שקשורים (חלקם יותר וחלקם פחות) לעולם המוזיקה.

אז זה בהחלט גימיק מעניין, היתרון הגדול שבו הוא נתינת במה למגוון רב של קולות. בוקר אחד תקבל את קרן פלס וארז טל הממלכתיים כשלילה קודם כאמור סקאזי עשה בלאגן באולפן. ובוקר אח"כ סטאלוס ואורן חן יקבלו את הבמה. הפלורליזם הזה מצוין לטעמי לתחילת דרכו המחודשת של הערוץ, במקום הגידור שהיה מקודם (ושסביר שיישוב כשהערוץ יעבור למתכונת שידורים רגילה) כל הזרמים מקבלים את אותו זרקור, וגרה מרגול עם דנה מודן אם תרצו.

הבעייתיות שנובעת מהשידור הרציף הארוך כל כך היא החשיפה של כמה אין כאן באמת "תעשייה". האמת הפשוטה היא שאין להם מספיק אנשים מעולם המוזיקה להנחות. על כל מוזיקאי דוגמת דודו טסה וכהן @ מושון תקבל פי שניים אישים לא פחות חשובים אך שהקשר שלהם לעולם המוזיקה הוא עלום משהו דוגמת רונאל פישר וגיא מרוז. כמובן שבנוסף יש את קטגוריית מגישי הסתם, פליטי ריאליטי שונים שמבזבזים עוד כמה שניות אחרונות מסך רגעי התהילה שלהם. האירוניה נובעת מכך שדווקא המוזיקאים הרציניים לא ממש מסוגלים להחזיק שידור (שזה הגיוני כיוון שאינם אנשי טלוויזיה) בעוד אנשי תקשורת לא מוזיקליים כמו ארז טל וגיא מרוז מסוגלים להעביר את שעות השידור הרבות במקצוענות מהודקת.

אבל יש חן רב בשידורים הארוכים (שמונה שעות למשמרת לילה) של אנשים שבברור לא בקיאים בהעברת זמן שידור. אני לא יודע אם זה בגלל שקשת הם הבעלים של הערוץ המחודש אבל כל הגימיק מדיף ניחוח עז של "האח הגדול", במיוחד כי באתר האינטרנט של הערוץ משדרים מהאולפן גם בזמן הקליפים והפרסומות, דבר שאני לא בטוח שידוע לכל מי שמנחה שם. כבר יצא לי לשמוע את אחד המנחים זועק ביציאה לפרסומות "אני מת לחרבן"- אני לא חושב שהוא היה אומר את זה אם הוא היה מודע לשידור הרשת. תחושת האח הגדול מתחזקת עם תחושת הרנדומאליות של האורחים, דוגמא מייצגת לכך היא כשיצחק קלפטר הגיע לאולפן וגילה בהפתעה שהם ציפו ממנו לנגן. כמובן שהוא לא הביא איתו גיטרה- המצב הדרדר כשהמנחה הכריח אותו לנגן קצת על גיטרה שהייתה שם וניסה לשכנע אותו (בזמן השידור!) לבצע שירים מהאלבום החדש (והמאוד מוצלח) שלו בעוד קלפטר זע באי נוחות ואומר שהוא לא רוצה.

אבל יש גם רגעים יפים, על גבול האומנותיים, שמתרחשים באולפן. בערב בו הנחה דודו טסה נאספו שתי בנות רנדומאליות מהנמל לאולפן. אחת מהן עגבה על דודו האומלל, מלטפת אותו ולוחשת באוזן שלו בעוד הוא מאדים מבושה. ואז בסביבות שלוש בלילה התבקש טסה לנגן שיר מהדיסק החדש (הגם מוצלח) שלו, הוא בחר לנגן את הסינגל "בסוף מתרגלים להכל" ואז, ברגע טלוויזיוני קסום, שר טסה "נשבר לי הזין לאסוף בחורות פצועות בסוף הלילה" בעוד המצלמה מתמקדת בפניה המעריצות של אותה נערה כשברור שהמסר של המשפט חלף ישר מעל ראשה. השיא של הערב הגיע כשהבנות הנ"ל רצו לעזוב ובדרכן החוצה צעק אחריהן גלעד כהנה "אתן יודעות שזה השיא של החיים שלכן נכון?".

בסופו של דבר האולפן השקוף הוא גימיק נחמד, עם רגעים משעשעים מאוד, קצת רגעים יפים והרבה רגעים מביכים. בשבועות שקדמו להשקה מחדש הערוץ היה כל כולו פרסומת ארוכה לתוכניותיה של קשת: מצעד האומנים של האח הגדול, קליפים מארץ נהדרת וכו'. אני מקווה שגימיק ההשקה הזה מסמן שינוי בתפיסה הזאת, נתינת במה ליוצרים במקום פרסומת זולה לעצמם. כולי תקווה שזה באמת הכיוון. אני לא חי באשליה שהם יתחילו לשדר מוזיקה איכותית כל הזמן, אני מקווה רק לקצת תוכן איכותי שוב. שקשת יפיקו קצת הפקות מקור שקשורות למוזיקה לתבל בין הקליפים של להיטי גלגל"צ.

סיפורו המופלא של באנג'מין באטן, דיוויד פינצ'ר 2008

סיפורו המופלא של באנג'מין באטן הוא שיתוף הפעולה האחרון של הבמאי דיוויד פינצ'ר והחתיך בראד פיט בניסיונם לזכות בפרס האוסקר הנכסף. אכן הצמד יצר מוצר איכותי, אך בשורה התחתונה הדגש הוא על המילה מוצר.

הסרט הינו דרמה העוקבת אחר מהלך חייו של האיש בכותרת - בנג'מין באטן. חיים שמקבלים ייחוד בעזרת אלמנט פנטסטי – בנג'מין נולד עם כל הסממנים והחולי של אדם בן 80 וככל שהוא מתבגר מראהו נהייה צעיר יותר. אמו של באטן מתה בלידתו ואביו, מזועזע ממראהו של התינוק לוקח ונוטש אותו בכניסה לבית אבות. למזלו של בנג'מין הפעוט, אחת העובדות במקום שמתקשה להביא ילדים בעצמה רואה בו את התשובה לתפילותיה. היא מאמצת את בנג'מין וכל החצי הראשון של הסרט מתרחש בבית האבות שם בנג'מין משתלב בקלות, לפחות מבחינת המראה- בפנים הוא ילד צעיר. ובזה עוסק בעצם הסרט, בניסיונו של בנג'מין להשתלב ולחוות את מה שיש לעולם להציע למרות תפיסת העולם אותו כאדם זקן. ואיזה סוג של דרמה אמריקאית תהייה לנו אם היא לא תיסוב סביב רומן מתמשך, אז ברת המזל כאן היא דייזי (בגילומה של קייט בלנשט), נכדתה של אחת מדיירות בית האבות. דייזי היא בגילו של בנג'מין והיא הקשר היחידי שלו לעולם הילדים. היא נוכחות לאורך כל חייו שמשמשת לו עוגן ומזכירה לו מי הוא- כי היא יודעת את סודו.

האמתלה העלילתית (מצבו של בנג'מין) נעה לאורך כל הסרט בין מופרכות סבירה לחוסר אמינות- הבעייתיות מתחילה לטעמי בהחלטה ליצור את בנג'מין הצעיר (הזקן) באמצעים דיגיטאליים לחלוטין ולהשתיל בו את תווי פניו הנאים של בראד פיט. כבר בשלב זה הסרט שם לי מכשול באמינות שלו שכן מצאתי את עצמי שם לב לעבודה הדיגיטאלית המרשימה (והיא אכן מרשימה) ולא מתייחס לדמות כאמיתית בשל כך. ככל שהסרט מתקדם בנג'מין מצטער ונהפך פחות ופחות ממוחשב ויותר ויותר בראד פיט, באופן מפתיע רוב תפקידו של בראד פיט מסתכם בקלוז אפים נוגים בהם הוא מסתכל על העולם בהבעה חתומה. כך נוצר מצב בו כפילו הדיגיטאלי מביע יותר רגשות ממנו.

האמת המרה היא שאין צורך להבעת רגשות עזה מצידו של פיט שכן הסרט דומה מאוד במבנהו לסרטו של רוברט זמקיס מ94'- "פורסט גאמפ", לא מפתיע שכן שניהם נכתבו על ידי התסריטאי אריק רוט'. גם פורסט וגם בנג'מין מובדלים מיתר העולם ע"י חריגותם. שניהם משמשים חלק מהזמן ככלים להצגת היסטוריה דרך עיניים שונות ממרבית האנושות ולכן זה מה ששניהם עושים- מסתכלים. בנג'מין אינו אדם פעיל ורוב פעולותיו מוכתבות ע"י הסובבים אותו.

זו אינה הפעם הראשונה שפינצ'ר מגייס את כישוריו של פיט, קדמו לסרט זה "שבעה חטאים" מ'95 ולאחר מכן "מועדון קרב" מ99', שני סרטים שנהנים עד היום מסטאטוס של סרטי קאלט. יצירות אלו עסקו בחומרים האפלים יותר של הנפש. סגנון זה אפיין את כלל יצירתו של פינצ'ר במשך השנים- מותחנים פסיכולגיים שפירקו את דמויותיו לגורמים ולא הבטיחו סוף שמח. מבחינה זאת באנג'מין באטן הוא נקודה מוזרה בביוגרפיה של פינצ'ר שכן הוא סרט מלא תקווה, שמציג את החיים ואת המוות באור אחר. סרט שיושב יותר נכון במסורת "האמריקאנה" של פורסט גאמפ ופחות עם ייתר יצירותיו של פינצ'ר עצמו, יצירות שאופיינו בשליטה מרהיבה בשפה הקולנועית אך לא כיוונו לרגש הכל-אמריקאי. האם הוא מתרכך עם השנים או שמא הוא פשוט מנסה לכוון יותר למיינסטרים בניסיון להשיג פסלון מוזהב?

בצפייתי קיבלתי את הרושם שהאופציה השנייה היא הקרובה יותר למציאות, ואם כן אז זה עובד- פינצ'ר מועמד לאוסקר על בימוי סרט זה. עדיין יצאתי מהסרט עם הרגשה שלא מדובר בחומרים עימם פינצ'ר אוהב להתעסק. חבל שכך שכן הסרט עשוי בצורה מרשימה מאוד ויש בו מספר סצנות שמשתמשות במדיום הקולנועי בצורה מדהימה, סצינה בה אחת הדמויות עומדת לפני מפגש גורלי עם אוטו היא סצינה שכזאת - השימוש בפסקול ובעריכה יוצר תחושה של גורל בלתי נמנע. זו אומנות שלא רבים משתמשים בה בימינו. יש מספר רגעים כאלה בהם פינצ'ר דוחף את המדיום קדימה וגם הסרט הסובב את אותם רגעים עשוי לעילה. קייט בלאנשט מאירה את המסך בתפקידה כדייזי, האפקטים מרשימים והצילום של קלאודיו מירנדה מרהיב. לא פחות ממה שמצפים מפינצ'ר, אך אף פעם לא חיפשו אצלו את הרגש. נדמה שהוא סמך על התסריטאי שלו שיביא את הרגש לפרויקט, מה שלצערי לא קורה ומותיר את הסרט כמוצר מרשים אך סטרילי וחסר נשמה.