דודו טסה הוציא אלבום חדש לפני כחודש. קוראים לו "בסוף מתרגלים להכל". אני עוקב אחרי מוזיקה מקומית כל הזמן, קורא חדשות ראיונות וכדומה אבל מעטים האומנים שאני מחכה בקוצר רוח לחומרים חדשים שלהם- דודו טסה הוא אחד מהמעטים הללו.
ב-2006 יצא אלבומו הקודם "לולה", אז עדיין תפסתי את טסה כסייד-קיק בתוכנית הנוראית של יצפאן. לכן, ולמרות שהשירים שהוא שיחרר לרדיו בעבר דוגמת "הלילה לא אשכב לישון" ו- "ככה זה" מאוד מצאו חן בעיניי, לא ממש התייחסתי ליציאת האלבום. למזלי, אמא שלי ידעה שאני חובב של גיטריסטים ולכן היא קנתה לי את האלבום במתנה. גיליתי בו מוזיקאי מצוין- טסה הוא גיטריסט מעולה, הוא כותב לחנים מעניין והוא משלב בין רוקנ'רול מערבי למעוולים מזרחיים בצורה שיוצרת את המוזיקה הכי "ישראלית" שיש, אם בכלל יש דבר כזה.
אני מאוד מעריך את טסה על כך שהוא בחר בדרך זאת- כשהוא הגיש באולפן השקוף של 24 הוא אירח חבר שלו- שדרן של מוזיקה מזרחית שאת שמו לצערי אני לא זוכר. השדרן הזה אמר לו שאם הוא רק היה מוותר על הרוקנ'רול הטיפשי הזה ועושה מוזיקה מזרחית נטו הוא היה חיי הרבה יותר טוב. וזה נכון- בעולם הרוק יש הרבה פחות כסף, לוקח יותר זמן להקליט אלבום, מושקע בו לרוב סכומי כסף יותר גדולים והקהל באופן כללי הרבה יותר מצומצם- בקיצור, זה לא משתלם כלכלית. אבל טסה הולך אחרי הלב ועושה את המוזיקה שהוא אוהב ובהחלט שומעים את זה.
באופן מפתיע טסה זונח כמעט לחלוטין את הכלי העיקרי שלו, הגיטרה, באלבום זה. יש מספר קטעים בהם גיטרה היא הכלי המרכזי, אבל ברוב האלבום טסה בוחר להניח את הגיטרה בצד ולבנות את השירים שלו על צלילי פסנתר קלאסי וכלי קשת, קולות רקע ואפילו מצע אלקטרוני מדי פעם. התוצאה היא אלבום עם סאונד הרבה יותר מלא ועשיר. אין ספק שהאלבום הרבה פחות רוקי מקודמו, אבל זה לאו דווקא דבר רע. ברור שטסה חשש מהתגובות להתפתחות הזו, שיר הנושא של האלבום (שגם פותח אותו) נפתח במשפט- "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", לטעמי אין לטסה מה לדאוג- כישלון האלבום הזה לא, לפחות אומנותית.
מה ששבה את ליבי באלבום הזה ומה שנותן לו ייחוד זה האחידות- אני לא אומר שכל שיר מופק ונשמע אותו דבר, להפך, הסגנון משתנה תכופות ומקצה לקצה. החל מ"מגיע לי יותר" המועדוני עם האומצא-אומצא ברקע ועם הטקסט המינימלסטי ועד ל"חפש" השקט, עם חליל הצד והכינורות שמובילים טקסט ספרותי כמעט (שנכתב על ידי טסה ויהושוע לימוני). כוונתי באחדות היא שהאלבום מעביר אותך תהליך, הוא לא אלבום קונספט ברמה הטקסטואלית אבל בהחלט הייתי מגדיר אותו כאלבום קונפסט ברמה המוזיקלית.
כמובן שיש את השירים שבולטים יותר, שבנסיעה קצרה באוטו אני שומע רק אותם, וכמובן שיש את השירים שבולטים פחות- אבל שמיעה רציפה של האלבום חושפת עוד רובד בכל שיר ומשאירה תחושה מיוחדת בסוף האלבום. טסה רק רומז לחיבור הזה באלבום עם "ישר" ו-"מטושטש" שמתחברים מוזיקלית מסוף קטע אחד לתחילת השני ועם צלילי הסיום של "יותר ברור", השיר שמסיים את האלבום, שם נשמעים הדים חלושים משירים אחרים.
גם שיר כמו הקאבר המעולה לאהובה עוזרי "אימי אימי", מצליח להשתלב במארג השירים כך שקשה לשים לב שהוא לא נועד מראש לאלבום הזה ושהוא הוקלט במקור לפרויקט עבודה עברית. השיר הנ"ל הוא אחד המוצלחים באלבום, טסה לוקח את הקלאסיקה של עוזרי ונתן לה בעיטה בתחת עם בס אגרסיבי שדוחף את השיר קדימה. מה שיוצר, יחד עם הטקסט הנוגה של עוזרי, שילוב מיוחד מאוד.
עוד שיאים באלבום הם שיר הנושא, עם הגיטרה החלושה שמנקדת ברקע לכל אורכו. "משטרה" הנותן בראש, השיר הכי רוקי באלבום. ו"יותר ברור", שיר יפייפה, עם טקסט פשוט ויפה ועם פסנתר רך ברקע שנוגן ע"י עדי גולדשטיין (ע"פ החוברת). לצערי לא מצאתי עליה שום מידע נוסף. יש משהו מיוחד ורדוף בצלילי הפסנתר בשיר הזה- איכות שלרוב אין במוזיקה העכשווית בארץ שרובה נשלטת ע"י הלמות קצובות בפסנתר (מאסכולת קרן פלס).
אבל למעשה רוב השירים באלבום מוצלחים מאוד, רק ל"אמא מדברת לעצמה" אני מוצא שאין לי אף פעם סבלנות. רוב הסיכויים שכיוון שזה השיר היחיד באלבום בו טסה עושה רוק "רגיל" ללא שום אלמנט מזרחי- לא בשירה, לא בתזמור. זה נשמע כאילו הוא מתאמץ לעצור בעד עצמו וחבל, כי הוא באמת לא צריך. טסה הוא זמר מחונן, יש לו תכונה נדירה- יש לו כנות בקול. למרות שהוא כתב לבדו "רק" 4 טקסטים מה-11 באלבום (היתר נכתבו עם שותפים ושניים ע"י אחרים) עדיין אין תחושה ולו לרגע שהוא לא חש בדיוק את מה שהוא שר.
האלבום החדש של טסה הוא יצירה מוצלחת, שמערבת מזרח ומערב באופן שגורם לי לחוש כאילו באמת יש בארץ קיבוץ גלויות אמיתי (זה עובר לי אחרי שהאלבום נגמר, לצערי). שווה ללכת ולתמוך באומן מוכשר שכזה. שרק יהיו עוד כמה כאלו עכשיו. מומלץ מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה