סיפורו המופלא של באנג'מין באטן הוא שיתוף הפעולה האחרון של הבמאי דיוויד פינצ'ר והחתיך בראד פיט בניסיונם לזכות בפרס האוסקר הנכסף. אכן הצמד יצר מוצר איכותי, אך בשורה התחתונה הדגש הוא על המילה מוצר. הסרט הינו דרמה העוקבת אחר מהלך חייו של האיש בכותרת - בנג'מין באטן. חיים שמקבלים ייחוד בעזרת אלמנט פנטסטי – בנג'מין נולד עם כל הסממנים והחולי של אדם בן 80 וככל שהוא מתבגר מראהו נהייה צעיר יותר. אמו של באטן מתה בלידתו ואביו, מזועזע ממראהו של התינוק לוקח ונוטש אותו בכניסה לבית אבות. למזלו של בנג'מין הפעוט, אחת העובדות במקום שמתקשה להביא ילדים בעצמה רואה בו את התשובה לתפילותיה. היא מאמצת את בנג'מין וכל החצי הראשון של הסרט מתרחש בבית האבות שם בנג'מין משתלב בקלות, לפחות מבחינת המראה- בפנים הוא ילד צעיר. ובזה עוסק בעצם הסרט, בניסיונו של בנג'מין להשתלב ולחוות את מה שיש לעולם להציע למרות תפיסת העולם אותו כאדם זקן. ואיזה סוג של דרמה אמריקאית תהייה לנו אם היא לא תיסוב סביב רומן מתמשך, אז ברת המזל כאן היא דייזי (בגילומה של קייט בלנשט), נכדתה של אחת מדיירות בית האבות. דייזי היא בגילו של בנג'מין והיא הקשר היחידי שלו לעולם הילדים. היא נוכחות לאורך כל חייו שמשמשת לו עוגן ומזכירה לו מי הוא- כי היא יודעת את סודו.
האמתלה העלילתית (מצבו של בנג'מין) נעה לאורך כל הסרט בין מופרכות סבירה לחוסר אמינות- הבעייתיות מתחילה לטעמי בהחלטה ליצור את בנג'מין הצעיר (הזקן) באמצעים דיגיטאליים לחלוטין ולהשתיל בו את תווי פניו הנאים של בראד פיט. כבר בשלב זה הסרט שם לי מכשול באמינות שלו שכן מצאתי את עצמי שם לב לעבודה הדיגיטאלית המרשימה (והיא אכן מרשימה) ולא מתייחס לדמות כאמיתית בשל כך. ככל שהסרט מתקדם בנג'מין מצטער ונהפך פחות ופחות ממוחשב ויותר ויותר בראד פיט, באופן מפתיע רוב תפקידו של בראד פיט מסתכם בקלוז אפים נוגים בהם הוא מסתכל על העולם בהבעה חתומה. כך נוצר מצב בו כפילו הדיגיטאלי מביע יותר רגשות ממנו.
האמת המרה היא שאין צורך להבעת רגשות עזה מצידו של פיט שכן הסרט דומה מאוד במבנהו לסרטו של רוברט זמקיס מ94'- "פורסט גאמפ", לא מפתיע שכן שניהם נכתבו על ידי התסריטאי אריק רוט'. גם פורסט וגם בנג'מין מובדלים מיתר העולם ע"י חריגותם. שניהם משמשים חלק מהזמן ככלים להצגת היסטוריה דרך עיניים שונות ממרבית האנושות ולכן זה מה ששניהם עושים- מסתכלים. בנג'מין אינו אדם פעיל ורוב פעולותיו מוכתבות ע"י הסובבים אותו.
זו אינה הפעם הראשונה שפינצ'ר מגייס את כישוריו של פיט, קדמו לסרט זה "שבעה חטאים" מ'95 ולאחר מכן "מועדון קרב" מ99', שני סרטים שנהנים עד היום מסטאטוס של סרטי קאלט. יצירות אלו עסקו בחומרים האפלים יותר של הנפש. סגנון זה אפיין את כלל יצירתו של פינצ'ר במשך השנים- מותחנים פסיכולגיים שפירקו את דמויותיו לגורמים ולא הבטיחו סוף שמח. מבחינה זאת באנג'מין באטן הוא נקודה מוזרה בביוגרפיה של פינצ'ר שכן הוא סרט מלא תקווה, שמציג את החיים ואת המוות באור אחר. סרט שיושב יותר נכון במסורת "האמריקאנה" של פורסט גאמפ ופחות עם ייתר יצירותיו של פינצ'ר עצמו, יצירות שאופיינו בשליטה מרהיבה בשפה הקולנועית אך לא כיוונו לרגש הכל-אמריקאי. האם הוא מתרכך עם השנים או שמא הוא פשוט מנסה לכוון יותר למיינסטרים בניסיון להשיג פסלון מוזהב?
בצפייתי קיבלתי את הרושם שהאופציה השנייה היא הקרובה יותר למציאות, ואם כן אז זה עובד- פינצ'ר מועמד לאוסקר על בימוי סרט זה. עדיין יצאתי מהסרט עם הרגשה שלא מדובר בחומרים עימם פינצ'ר אוהב להתעסק. חבל שכך שכן הסרט עשוי בצורה מרשימה מאוד ויש בו מספר סצנות שמשתמשות במדיום הקולנועי בצורה מדהימה, סצינה בה אחת הדמויות עומדת לפני מפגש גורלי עם אוטו היא סצינה שכזאת - השימוש בפסקול ובעריכה יוצר תחושה של גורל בלתי נמנע. זו אומנות שלא רבים משתמשים בה בימינו. יש מספר רגעים כאלה בהם פינצ'ר דוחף את המדיום קדימה וגם הסרט הסובב את אותם רגעים עשוי לעילה. קייט בלאנשט מאירה את המסך בתפקידה כדייזי, האפקטים מרשימים והצילום של קלאודיו מירנדה מרהיב. לא פחות ממה שמצפים מפינצ'ר, אך אף פעם לא חיפשו אצלו את הרגש. נדמה שהוא סמך על התסריטאי שלו שיביא את הרגש לפרויקט, מה שלצערי לא קורה ומותיר את הסרט כמוצר מרשים אך סטרילי וחסר נשמה.
דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאים האהובים עלי בעולם. נראה לי שהבעיה היתה עם הרעיון של הסרט שלא התאים כל כך לרוח הזמן ולצופים בבית. אפילו בצפיה ישירה בסרטים חינם אין לי שום חשק לצפות בו.
השבמחק