תמיד יהיו סיפורי סינדרלה, לפני שנה קיבלנו סרט שנכתב על ידי חשפנית עם "ג'ונו". השנה קיבלנו את גראן טורינו שנכתב על ידי נהג משאית לשעבר- מה הלאה? זה בטח השאלה שהייתה עוברת בראשו של וולט קואלסקי, הדמות המרכזית של גראן טורינו המגולם בידי קלינט איסטווד (שגם ביים). וולט הוא גזען ושמרן חסר תקנה ובטח הוא היה תוהה איך תעשיית הקולנוע הדרדרה כך. איסטווד לעומתו לא חשב כך, הוא התעקש שלא לשנות אף מילה בתסריטו של נהג המשאית ניק שנק. וטוב שכך, איסטווד יצר סרט מדהים ונוכחותו יוצקת עומק לתסריט, הטוב מאליו, של שנק. אם איסטווד ערך אשכבה למערבון בסרטו "הבלתי נסלח" כאן הוא קובר אותו סופית. הסרט אומנם לא מתרחש במערב אבל וולט בהחלט מייצג את ערכי העבר, הוא גר באותה שכונה רוב חייו ואט אט כל תושביה האמריקנים מתחלפים במהגרים- פולשים בעיניי וולט. כדי להדגיש את העובדה שהעולם משתנה הסרט נפתח בלוויה. אשתו האהובה נפטרה ואיתה הקשר האחרון שלו לעבר, ילדיו בקושי מעוניינים לדבר איתו והם מייצגים את השחתת החלום האמריקאי, הם אפילו מעיזים לנהוג במכוניות יפניות! וולט נשאר לבד, גם פיזית וגם אידאולוגית, והוא נאלץ להתמודד עם שכניו המהגרים. עולה ההשערה שאיסטווד בחר לביים ולככב בסרט הזה רק בגלל שהוא אפשר לו לקלל כמו מלח- וולט משתמש במונחים שבכל סרט אחר היו גוררים רעש והתלהמות תקשורתית, הפגנות והחרמות, והוא זורק אותם כלאחר יד ובכל כמה שניות.
במהלך הסרט וולט מגלה מחדש את הרוח האמריקנית בשכניו החדשים בעוד הוא לומד לאהוב אותם, או לפחות לכבד אותם. הסרט הזכיר לי במידה רבה את הסרט הקלאסי "קראטה קיד" כשוולט "מאמץ" את בן השכנים משבט המונג האסייתי ומנסה ללמד אותו את דרך חייו- משמעת, כבוד וכו'. ממש כמו שפאט מוריטה מאמץ את ראלף מאצ'יו בסרט הקלאסי ההוא. האירוניה נובעת מכך שאומנם הבסיס דומה אך בגראן טורינו בסופו של דבר זה הילד ה"זר" שמלמד את האמריקני משהו על החיים ולא הזקן הזר המלמד את הנער האמריקאי- זה מעניין לשים לב שבשני המקרים הצד המלמד הוא הצד הזר.
כבר שנים רבות המונח "בכיכובו של" נפוץ על כרזות של סרטים. הוא כבר כל כך נפוץ שהוא מזמן איבד את משמעותו המקורית. בגראן טורינו קלינט איסטווד נותן משמעות מחודשת למונח הזה, הוא פשוט זורח ביצירה הזאת, דמותו ממגנטת בעוד היא מזעזעת. הוא עושה דבר מאוד נדיר בסרט הזה- הוא גרם לי לבכות מצחוק ולהרגיש את התמוטטות עולמו של וולט בו זמנית. הסרט יכול בקלות להיות מוגדר כקומדיה, אבל בו זמנית הוא דרמה רצינית ושוברת לב. זה לא דבר שרואים הרבה בימינו. אני תמיד חש שסרט שאי אפשר להגדיר באופן מדויק בז'אנר זה או אחר מרגיש יותר אמיתי. ובסרט הזה בהחלט יש תחושה חזקה של "מציאות".
מה שתורם לתחושה המציאותית הנ"ל הוא צוות השחקנים האלמוני כמעט לחלוטין. שכולל אנשים רבים משבט המונג האמיתי שזה תפקיד המשחק הראשון שלהם. בצוות כלול גם בנו של איסטווד – סקוט איסטווד, שמשחק בצורה מפתיעה- את בנו של איסטווד. אנשי המונג מקסימים ועושים עבודה מצוינת, הגילוי של וולט של אמריקה "הישנה והטובה" בשכניו עובד בזכותם בדיוק כמו שמשפחתו של וולט מציגה בצורה משכנעת את הידרדרות הערכים של פעם. צוות השחקנים יוצר בסרט אווירה אינטימית בו בעת שהוא מפנה לאיסטווד את מרכז הבמה שמגיע לו. וולט, בדומה לאיסטווד, הוא בוקר. כנראה הבוקר האחרון, ואיסטווד מציג את הבוקר כאן באמת- גם על צדדיו החלשים או המצחיקים, אין אדם מתאים יותר מקלינט לתפקיד זה.
הסרט נקרא גראן טורינו על שם מכונית הפורד שיושבת לוולט בחצר (שאת חלקה הוא בנה בעצמו במפעל פורד לפני שנים רבות) ולא סתם היא מעניקה לסרט את שמו- הרכב המיושן אך השמור היטב מייצג את הרוח האמריקנית שדהתה עם השנים. הסרט נאמן לאמריקה, הוא לא חתרני לחלוטין. אך הוא מוכן לתת לה להתפתח ולקבל גם את השונה כחלק מהאומה. ספויילר לסוף הסרט כאן אז שמי שלא ראה יידלג על שורה .
בתחילת הסרט ט'הו, בן השכנים, מנסה לגנוב את מכונית הגראן טורינו, לגנוב את החלום. אך עד סוף הסרט הרכב שייך לו בזכות וזה מסר יפה.
גראן טורינו הוא סרט מופלא, אחד משיאיו הרבים של איסטווד ואני חושב שכל חובב סרטים שמוותר עליו עושה לעצמו עוול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה